• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

אניטה בג’רנו: מגשרת הדורות

אניטה בג’רנו: מגשרת הדורות

על מסע התחקות אחרי תולדות משפחה, מחקר מקיף שהוליד ספר מעורר השראה

ראיון זה הופיע לראשונה ב-Eתון – העיתון הישראלי באוסטרליה ומופיע כאן באישור מחברת הכתבה

מאת: חמוטל סילברסטיין


 

או במילים אחרות – מי את אניטה בג’רנו??

על אניטה בג’רנו אפשר לכתוב הרבה כתבות מהרבה זוויות שונות. אניטה היא אישה נמרצת, פעילה ומוכרת מאוד בקהילה הישראלית במלבורן ובכל אוסטרליה. פעילות ציבורית היא נר לרגליה. יש לה רקורד של פעילות ענפה בוויצ”ו, הן כסגנית נשיאת ויצ”ו ויקטוריה משנת 2006, והן כנשיאת ויצ”ו ויקטוריה בין השנים 2011-2007. היא הקימה כ -4 קבוצות ויצ”ו חדשות במלבורן: עמית, דור, מתן ואור, עוד קבוצה אחת בסידני, ואפילו את קבוצת ויצ”ו גיאה בביירון ביי. בקבוצת ויצ”ו עמית היא כיהנה כנשיאה למשך 6 שנים, ואת כל הקבוצות היא מלווה עד היום, דואגת, מפרגנת, מייעצת ונותנת כתף מתי שרק צריך. בנוסף, פעלה אניטה במרוצת השנים לקידום התרבות הישראלית במחוזותינו, והביאה לכאן אמנים וזמרים רבים כמיקי גבריאלוב, אושיק לוי, קרן פלס ועוד. כיום היא מריצה את עמותת הורים וחברים של בית”ר, שהוקמה למען איסוף כספים שיאפשרו לכל ילד וילד לצאת למחנות של התנועה. היא נשואה לדניס, ואם לשתי בנות, מתן ושני. היא מעידה שביתם הוא תחנה לבני נוער שבאים, נשארים, מבשלים, משוחחים, אוכלים והולכים עד שהם שוב חוזרים…

לא סתם שמעתי במשך שנים את האימרה: “לאניטה פנית – לא טעית”. כן, במקרה שלה זו ממש לא קלישאה.

Anita Bejerano Book

ספר שמחייה דורות

אומרים שאדם המקדיש את חייו לפעילות ציבורית חי בחיבור למשמעות חייו. התרומה לקהילה, ההתחייבות והמחויבות כלפי הציבור, הם אלה שממלאים אותו, ותוך כדי עשייה הוא גדל ומתפתח ומגיע לשיאים אישיים רבים.
לפני כחודשיים יצאנו  אניטה ואני לקפה ספונטני לחלוטין. אחרי שיחה ארוכה בה התעניינה אניטה בשלומי ובכל אחד מבני משפחתי, היא שלפה ספר מכובד, עב כרס וגדוש במלל ותמונות, והפתיעה אותי בשיא חדש שלה – שיא אישי, מרגש ועצום – והחלה לספר את סיפורה.
אביה של אניטה, מרדכי מרסל בג’רנו, התמודד כ- 8 שנים עם מחלת הפרקינסון. בשלב מסויים הוא התאשפז בבית חולים בעקבות נפילה, ובמהלך עשרה חודשים הלך מצבו והתדרדר עד לפטירתו ב- 15 בספטמבר 2012.
אניטה הייתה קשורה אל אביה קשר עז, עמוק ועבות. כל חייה ראתה (ועדיין רואה) בו את הדוגמא והמופת בכל מה שקשור בנתינה, באהבת המשפחה, הזולת, הלאום וערך ההתנדבות, ולכן החליטה להוציא ספר המנציח את אביה, את פועלו ואת משפחתו.
דיפדפתי בספר ונשארתי ללא מילים. זהו ספר מדהים, בעל 260 עמודים, שמספר את סיפורם של אבות המשפחה עוד מלפני גירוש ספרד ועד למרדכי בג’רנו, האדם שבזכות בתו יוכלו רבים להכיר בפועלו. זהו ספר שנכתב מתוך תחושת שליחות עליונה, סקרנות ורצון ללא גבולות לחקור ולהגיע לשורשים ולמקורות. זהו ספר שמחייה דורות על גבי דורות של משפחה שזכתה לכך שתונצח. וכך כותבת אניטה: “הנצחת חייו של אדם היא משימה אתגרית. במיוחד של אבי, מארסל מרדכי בג’רנו, שהיה פעיל ציבור למעלה משישים שנה. במשך שנים העבירה המשפחה את סיפוריה בעל פה וברבות השנים הסיפורים נכחדו. הרי כמה סיפורים אנחנו יודעים מסבא וסבא רבא ומסבתא וסבתא רבא שלנו, וכמה סיפורים יישארו לנכדים שלנו אם לא נכתוב אותם? נזכרתי באימרה של וינסטון צ’רצ’יל שאמר: “מה שכתוב ורשום – קיים ומה שלא – לא קיים”. שורשי המילה הנצחה הם נ.צ.ח וחשבתי שעל ידי כתיבת ספר יהפוך זיכרו לניצחי”.

בשיחה שנוצרה בין אניטה לביני הדגישה אניטה כמה פעמים את חשיבות הקשר של האדם עם עברו:  ”חלק גדול של מי שאתה זה לא רק החברה והסביבה שבה אתה חי בהווה. אתה תמיד צאצא של מישהו – אתה שריד של משהו, אתה חלק ממשהו. אנחנו נושאי תכונות דרך די אן איי. אז או שאתה מכחיד את התכונות הללו או שאתה משמר ומשפר אותן. וכך גם לגבי אבי. הבנתי מתחילת המחקר שאבי הוא לא סתם מי שהוא. הוא לא סתם צמח פה ועשה את מה שהוא עשה. חייב להיות מישהו שנושא עימו את הסיבה לכך שאבא שלי הוא מי שהוא והתחלתי לחזור אחורה”.

Anita Bejerano

אניטה בג’רנו

מסע בזמן

אניטה נרתמה למשימה ויצאה למסע מחקרי אחרי חייו של אביה, משפחתו ושורשיו. כמנהגה, היא הקדישה את כל כולה למטרה.
היא פנתה לבית התפוצות ולתדהמתה הבינה מהר מאוד שלא קיים שום תיעוד של משפחתה, דורות על דורות של יהדות בולגריה, ועוד מתקופת גירוש ספרד. “זה היווה עבורי טריגר עצום ללכת ולחקור ולהתחקות אחרי משפחתי. לא הסכמתי בשום פנים ואופן שבנותיי ונכדיי לעתיד לא ידעו דבר על בני משפחתם. ופה בעצם התחיל הכול”.
“איתרתי ספר על העיר שבה משפחתו חיה בבולגריה, ומשם נעזרתי במסמכים משפחתיים שנברתי בהם עד שהגעתי אל דמות “האביר”, שהוא אברהם רוזאנס, אבי סבתו של אבי, רב בקהילתו, אדם נאור מאוד שהפעיל לימודים חילוניים מחוץ לכולל בעירו, משום שהאמין שכדי לחיות כיהודים בגולה הרוצים לחזור לציון עלינו להיות עם נאור. אברהם רוזאנס גם הבין את חשיבותה הרבה של ההיסטוריה ולכן הוא חקר על משפחתינו עד לימי גרוש ספרד, וכך הגעתי אני אל מסמכיו והשתמשתי בהם במחקר שלי”. וכך, בין פתקאות למכתבים, ספרים, שירים, ובלדות שכתובות בלאדינו, התקדמה אניטה בחומר וחזרה ושיחזרה את ההיסטוריה.

המחקר, שערך כ- 10 חודשים, הביא אותה עד 14 דורות לאחור. היא הצליחה להנציח את תזוזת בני המשפחה שנדדו באירופה אחרי גירוש ספרד בשנת 1492 ועד שהתיישבו בבולגריה. היא הגיעה למסמכים נדירים, צילומים של בני המשפחה הן מצד אביו של אביה והן מצידה של אימו, מכתבים אותנטיים שנכתבו בתחילת המאה שעברה. היא שלחה אנשים לבתי קברות כדי לוודא את השמות הנכונים של בני המשפחה. היא כתבה בהרחבה ונתנה את הכבוד הראוי לכל אחד מבני המשפחה כולל ציון מדוייק של עיסוקם, מיקצועותיהם, לימודיהם, אהבותיהם וגם מקום קבורתם. כאמור – ספר מדהים. בפרקים מתקדמים יותר בספר מתחקה אניטה אחרי חייו של אביה בארץ. היא מציינת את כל פרטי פועלו הפוליטי, הציבורי, העסקי והמשפחתי, וכהרגלה בקודש לא שוכחת דבר, נזהרת מלשכוח ומזכירה את כולם, כל אותם אנשים שהיו בקשר עם אביה, מהגדולים ורמי המעלה כרבין, פרס, בגין ועד השכנים, החבר’ה מהצבא, החבורה הבולגרית וכמובן בני המשפחה.

שורשים וכנפיים

כיאה לנשיאת ויצ”ו (שהוא הארגון הנשי הגדול בעולם), לאורך כל השיחה ביננו חזרה אניטה ופיארה את חשיבותן של הנשים במשפחה. אניטה מאמינה באמונה שלמה שללא הנשים במשפחה לאף גבר לא הייתה האפשרות והיכולת להתפתחות אישית. הנשים הן הכוח המאחד והמניע. אניטה מציינת את אימה ואומרת שהיא זו שאיפשרה ונתנה לאביה את הבמה והזרקורים, ובזכותה הוא הגשים את עצמו.
“יש בספר הזה מבחינתי סגירת מעגל, אבל היא עדיין לא מושלמת. זה יהיה מושלם כאשר אוציא את הספר של אמי. אבל המסר כבר קיים: אני מאמינה שחלק מהסיבה שאנחנו פה היא משום שיש לנו תפקיד. אנחנו משלימים את התפקיד שלנו במשפחה. הספר הזה הוא לא רק כלי מידע לבנותיי ונכדיי לעתיד, שלא הכירו את אבי, כדי להבין מהיכן הם באו ולאן הם שייכים. אני מאמינה שרק אם נכיר בשורשים שלנו – נוכל באמת לפרוס כנפיים. הספר הזה הוא בעיקר כלי כדי שנבין שיש לנו תפקיד ואנחנו צריכים להיות גאים בשושלת אליה אנחנו שייכים. שנעמוד זקוף. היה לי חשוב שהדור הבא יבין שהם חלק מחוליה, ולא משנה היכן הם יגורו, במלבורן, או בכל מקום אחר בעולם. הם חלק משרשרת משפחתית, וזו משפחה שתרמה רבות לאומה ואחר כך למדינה. המסר שלי בעשיית הספר הזה הוא שבזכות הידיעה וההכרה בעובדה שיש לכולנו שייכות למשפחה, שאנחנו חלק משרשרת הדורות – אנחנו לא נחתוך את הקשר. רק הידיעה על חלקנו באומה האדירה שלנו תגרום לנו להמשיך ולבצע את תפקידנו. אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר. נכון להיום הספר הוזמן על-ידי למעלה מ- 23 המוסדות הבכירים ביותר במדינה, כגון הספרייה הלאומית, מרכז בגין, מרכז שז”ר, בית התפוצות ועוד”.

אין ספק שהספר הזה גרם לי להרבה מאוד הירהורים. מעל לכל התחדד אצלי הצורך לשורש, לשייכות, ולזהות. הרגשתי גם מיד רצון לדעת על בני משפחתי שלי ולחזור בעצמי בזמן, ובעיקר, הבנתי שההחלטה של אניטה לצאת למסע התחקיר על אביה ובני המשפחה, ופרויקט הספר והפקתו, לא רק שהעלו בדרגה את הנתינה ורוח ההתנדבות שלה, אלא גם חיברו אותה לשושלת בני משפחתה כפעילת ציבור וסופרת.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 188

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה