• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

במלבורן גיליתי שלמרות הכל אני סוג של ציונית

במלבורן גיליתי שלמרות הכל אני סוג של ציונית

כך כתבה ליטל פלס כשהגיעה למלבורן לפני שנתיים במסגרת רילוקיישן. מאז חזרה כבר לישראל, אבל התחושות שתיעדה אז אופייניות לישראלים רבים בימיהם הראשונים באוסטרליה

מאת: ליטל פלס

אני גרה במלבורן. ממש אשת העולם הגדול, מי היה מאמין, עלי, עכברית הכפר, שפוחדת לנסוע לבד לתל אביב.

אני גרה בבית קרקע, עם חצר קטנה, בשכונה שקטה וירוקה. בעלי עובד, הילד בגן, ואנחנו מצליחים לחיות ממשכורת אחת, כי כאן, זה אפשרי. רוב הילדים הולכים לגן רק כמה פעמים בשבוע, ובשאר הזמן מבלים עם אמא. ואיך האמא שורדת אני שואלת? יש לה מערכת תמיכה מרושתת, החל מקבוצת משחק שבהן פוגשים ילדים ואמהות אחרים , פעילויות חינם לאמהות ותינוקות- בספרייה, במוזיאון ובקניון. כמובן שהמדינה מממנת את הפעילות כדי שהאמהות ירצו להישאר בבית עם הקטנים, כי כך טוב להם יותר. הכסף שאנשים מרוויחים לא הולך ולא בורח- לשטחים, לצבא, לחרדים, למתנחלים. הוא נשאר בסביבה ומשרת את אותם אנשים שמשתכרים ממנו.

אני פותחת עיתון ואף אחד לא מת, נהרג, נפצע או נדקר. לפעמים יש שריפות, הצפות, בעיות בממשלה (אבל לא באמת אכפת לי). לא ציפיתי שכך זה ישפיע עלי, אבל יש בזה משהו מאד מרגיע, בלא לקרוא על אסונות, ועל ליברמן, ועל הכנרת העלובה.

אני נוסעת בג’יפ שקנינו בסכום מגוחך והכביש כמו מסדר צבאי בסין. אמנם ההגה בצד ימין וכך גם האיתות ולא המגבים, אך פרט לביזאריות הזו לא מפסיקים לתת לי זכות קדימה, לנופף לי לתודה כאשר האטתי לפני כיכר תנועה,  להישאר בנתיב השמאלי, לנהוג במהירות המותרת ועוד ועוד. דברים מוזרים קורים כאן באוסטרליה. למרות השינוי בכיוונים אני נוהגת בקלות ונהנית מכל הג’סטות הקטנות האלו. חוויה לעצור בתמרור “ילדים חוצים”. מעולם לא קיבלתי משוב כה חיובי על הנהיגה שלי.

אני הולכת להופעה שלא בוטלה בגלל אג’נדה פוליטית ומחאה תרבותית. אנשים מגיעים לכאן. U2 בדצמבר, בונו האהוב עלי מימי התיכון (הלא עליזים), סטינג בינואר. סטינג! לא צריך לחשוש כשקונים כרטיסים להופעות. פשוט אין צורך לבטלן.

אני מטיילת ברחוב ואף אחד לא מפצח גרעינים וזורק אותם על המדרכה. במרחק הליכה מביתי יש 3 פארקים ציבוריים עם גינת משחקים, שירותים (נקיים), פינת ברביקיו (סליחה, מנגל) לרווחת התושבים (נקי גם שם), מגרש טניס, קרי קט, וסתם מדשאה ענקית לריצה ולמשחק עם הכלבים.  אחר כך אני נוסעת לג’ימבורי הקרוב שם לוקחים ממני סכום של 3.5 דולר (ולא 35 ש”ח) ועוד מעניקים לי כוס קפה בחינם. אין ספק שמישהו פה חשב על איכות החיים של התושבים. חשב וגם ביצע, קונספציה שאין אנו רגילים לה.

אני קונה בגדים בחנויות יד שנייה, ולא , לא כי אני מסכנה, אלא כי כך מקובל פה. חנויות בהן ניתן לראות אנשים מכל הסוגים של המנעד הכלכלי, רוכשים ג’ינסים ב-8 דולר וצעצועים לילדים ב- 3 דולר. החנויות לא נועדו למטרת רווח אלא משרתות את מעוטי היכולת. אתה לא צריך להיות פריק, עני או סתם מגניב כדי לקנות ביד שנייה, אלא להיות מלברונאי ממוצע. אחר כך אני מחליפה צעצועים בספריית צעצועים, כי פה אתה לא חייב לקנות לילד שלך המון צעצועים מרעישים וצבעוניים כדי להיחשב הורה טוב. כאן אפשר להחליפם בספרייה, כי כולנו יודעים שבסופו של דבר הילד מעדיף להיכנס למגירת הסירים והמחבתות מאשר להשחיל חישוקים על מקל מפלסטיק (או יוקרתי יותר מעץ מלא). כאן לא מנסים לנצח את אמריקה במלחמת הצרכנות. לא צריך.

אני הולכת ברחוב ביום שישי לקנות חלה טרייה, כמו יהודיה טובה, ומתגעגת הביתה. לאמא, לאבא, לאחיי, לחברים. לחוף חבצלת, לפרחים שדוהים בשמש בצמת בית ליד,  ל -103 אף אם בשבת, למוסף של “הארץ”, לבריכה של כפר ויתקין.  לגיא שלי שמשחק בחול עם סבא, לעוף המסורתי בערב שישי שיצא לי מכל החורים. אפילו לו. אני שואלת את עצמי, למה אני מוותרת על הזדמנות להעניק לבן שלי חיים אחרים, שבהם לא יתגייס לצהל עוד 17 שנים.

הכל נעוץ שם בשורשים. כך גיליתי, שאפילו שהשורשים שלי רקובים ופצועים, הם נמצאים חזק בקרקע, אוחזים בה בטקסי יום הזיכרון, ב”ערב מול גלעד” בביצוע אריק (איינשטיין או סיני), במלחמת לבנון השניה הארורה, בערבי ראש השנה (גם כשחוגגים ב”הכל כלול” בטורקיה), בימי שישי,  ב”כוכבים של שלומי”, ובחלת השבת של השופר סל דיל. סליחה, ביג.

כאן גיליתי שאני סוג של ציונית.  שאילו יכולתי הייתי עושה לעצמי טיפול שורש, עוקרת, כואבת ומתחילה התחלה חדשה דרך שיני החלב של בני, שמסרבות לצאת גם בגיל 11 חודשים. אבל איני יכולה (איני רופאת שיניים). שורשי העצובים הם שורשיי שלי, הם קושרים אותי דרך הטבור לבית החולים שבו נולדתי, בעיר המגעילה נתניה. מגעילה (בטח לא מלבורן), אבל שם אני יכולה להמשיך לקטר על הלכלוך, הפיצוחים והערסים בלב שלם.

בגלגול הבא אלמד רפואת שיניים, אולי אצליח לטפל בשורשים שלי ולהבטיח לבני עתיד טוב יותר. אך נכון לעכשיו, יש לו רק עוד שנתיים ללקק וג’ימייט מאצבעויתיו הזעירות. איכסה. עדיף שוקולד השחר.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 187

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה