• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

האשה מאחורי המגזין העברי הראשון בברלין

האשה מאחורי המגזין העברי הראשון בברלין

מה מביא ישראלית שחיה בברלין להוציא לאור, לגמרי בעצמה, את המגזין הראשון בעברית בגרמניה מאז שנות ה-30? טל אלון החליטה שהחיים בברלין לא יעצרו אותה מלעשות את מה שהיא אוהבת באמת: עיתונות בעברית. איך זה התחיל וממה מתקיימת יוזמה הרפתקנית שכזו?

כתבה זו פורסמה במקור באתר תכף נשוב- BRB – המדריך המלא לישראלים בחו”ל, ישראלים הנמצאים בתהליך רילוקיישן וגם לכאלה שרק חושבים על זה בינתיים. מופיעה כאן באישור.

מאת: מערכת אתר brb

כשבן זוגה של טל אלון, הצייר אולף קונמן, הציע לה לפני שש שנים לעבור לחיות בברלין, היא סרבה; “אולף חי במשך כמה שנים על קו תל אביב-ברלין ומאוד התלהב מסצנת האמנות כאן ומהאפשרויות הרחבות שהיא פתחה בפניו. אני, לעומת זאת, פסלתי את המעבר על הסף, מה גם שהוא לקח אותי לביקור ראשון בעיר בחודש פברואר. אבל כעבור שנתיים, אחרי שילדתי את בננו השני והנסיבות השתנו, משהו בי השתנה והפחד שהיה לי מהרפתקה כזאת התחלף בהתרגשות; פתאום האפשרות לחיות תקופה במקום אחר דווקא קסמה לי”. הסכמתה של טל הביאה  אותם לשכונת קרויצברג בברלין; “כשהחלטנו לעבור לברלין היו לי חששות מבחינה מקצועית, גם בגלל השפה, וגם בגלל שאף פעם לא הייתי הטיפוס של nine to five ונחרדתי מהאפשרות שאאלץ למצוא עבודה “נורמלית”. תמיד עסקתי בתוכן – עבדתי הרבה שנים בעיתונות, ואחר כך באינטרנט; עבדתי או במשמרות, או מהבית. בשנתיים הראשונות שלנו כאן המשכתי לעבוד מהבית, בעיקר בעברית, ומבחינה מקצועית נשארתי לגמרי בבועה. מצד אחד זה נחמד שהעבודה שלך תלויה אך ורק בלפטופ ובחיבור לרשת, אבל באיזשהו שלב התחלתי לחוש שאני מפספסת משהו – שאני חיה במקום, אבל לא מעורבת מספיק במה שקורה בו. אמנם כתבתי בלוג, ברלינרית, אבל שם עסקתי בעיקר בחוויות ההגירה הפרטיות שלי ושל המשפחה שלי”.

Spitz_7_cover_jpegאת הפתרון לרצון שלה לצאת מן הבועה היא מצאה במקום בלתי צפוי,  היא החליטה להקים את “שפיץ“, מגזין בעברית לישראלים שחיים בברלין; “שפיץ היה הדרך שלי לנפץ את הבועה, לקפוץ למים הקרים, אבל בזירה שמרגישה לי כמו בית מבחינה מקצועית – העיתונות. היה לי ברור שאם כבר להקים משהו חדש במקום שבו אני זרה, אז לפחות בתחום שאני שוחה בו כמו דג במים”.

אחת הסוגיות המרכזיות שעלתה בשלבי ההקמה של המגזין נגעה להחלטה  האם להדפיס אותו או להסתפק באתר אינטרנט. אולם מבחינת טל, לא הייתה כמעט התלבטות “התחושה שלי היתה שדווקא בגלל המשמעות של הקשר בין המגזין לבין המקום שבו הוא יוצא לאור, יש חשיבות לקיום הפיזי שלו. נראה הגיוני ששפיץ לא יהיה רק יישות וירטואלית, אלא משהו שאפשר למשש. אמנם לעתים, בעיקר כשאנחנו יושבים ומכניסים את המגזינים למעטפות, מדביקים את המדבקות ונוסעים לדואר, אני תוהה לשם מה כל הסרבול הזה כשאפשר להגיע לאלפי קוראים בלחיצת סנד אחת. אבל השמחה של אנשים כשהם נתקלים בשפיץ המודפס בפעם הראשונה, מחזקת את התחושה שבהקשר הספציפי שלנו זו היתה החלטה נכונה (ומי שכבר לא מתחבר לנייר יכול לקרוא את שפיץ כפידיאף או בגרסת האונליין). ההפתעה הנעימה היתה לגלות שיש כאן מענה לצורך של לא מעט אנשים, ששמחים להיחשף לתכנים שהם לא יכולים למצוא בשום מקום אחר”.

המגזין קיים כבר שנה, ואחת לחודשיים יוצא גיליון חדש. “הגיליון הראשון נוצר מכלום, מאפס, ולכן כל כך מעניין לראות בכל גיליון איך הוא מתפתח. בכל גיליון, אנחנו, המעצבת, מיכל בלום ואני, מרגישות שיש שיפור ולמידה. בשלב הראשון, איתרתי כותבים וצלמים מתוך מעגלי ההיכרויות שלי ומאז לשמחתי המעגלים האלה הולכים ומתרחבים, כי אנשים שרוצים לכתוב, מגיעים אלי”. את שלושת הגליונות הראשונים הפיקה טל בשיתוף עם בית חב”ד, “הלקח שלי מההתנסות הזו  היה שהמגזין חייב להיות עצמאי לחלוטין, למרות שמבחינה פיננסית זה כמובן יותר מאתגר והסיכון שלקחתי על עצמי יותר גבוה. אבל אני מאוד שלמה ושמחה עם ההחלטה לצאת לעצמאות מלאה, מכל הבחינות. בשלב זה התשלום עבור העיתון הוא רק על בסיס רצון טוב, בעיקר בגלל אתגרים לוגיסטיים. חלק הארי של המימון מגיע ממודעות ומשיתופי פעולה”.

טל מספרת שאחד הרווחים המרכזיים מבחינתה בהפקת המגזין הוא העובדה שהוא מאפשר לה להנות ממפגשים אנושיים מגוונים,  “קשה לבודד חוויה אחת, או אירוע אחד, או הכרות אחת, כי כל דבר כמעט שקשור בעשייה של שפיץ מפגיש אותי עם אנשים וסיטואציות שלא הייתי פוגשת בדרך אחרת. זו כמעט המהות של הפרויקט הזה מבחינתי; העבודה על המגזין חושפת אותי, לשמחתי, להמון הכרויות חדשות. אני פוגשת בעיקר  ישראלים וגרמנים, אבל גם זרים ממקומות אחרים בעולם, שנמשכו לקסמה של ברלין”.

כשהיא נשאלת לאן היא רוצה ש”שפיץ” יתפתח, היא משיבה בצורה ברורה, “הייתי שמחה להתפרנס מהמגזין. אבל לא הייתי מגדירה את זה כ”חלום”, אלא כיעד. הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים התרחשו מבלי שחלמתי עליהם, או לפחות מבלי שידעתי שחלמתי עליהם. באופן ספציפי, לא חלמתי אף פעם לחיות בברלין, ובטח שלא חלמתי להקים בה את המגזין העברי הראשון מאז השואה. אבל שתי ההזדמנויות האלה נקרו בדרכי, ואני שמחה שמימשתי אותן. לאן זה יתפתח? אני רוצה לקוות שיהיו פיתולים מעניינים בעלילה, ואם אפשר גם הפי אנד. בסופו של דבר, אין הרבה דברים שאהובים עלי כמו סיפור טוב. שפיץ כנראה לא יהיה האקזיט שלי. האמת היא שמבחינתי זו יותר יזמות קהילתית מאשר עסקית. אבל מי יודע, אולי האקזיט יבוא מכיוון אחר”.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 187

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה