• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

הורות כמעשה ניסים

הורות כמעשה ניסים

הפוסט מוקדש לסקירת מדריך ההורות של שי אור שהותיר עלי רושם רב

הערת מערכת אוסראלים: אנחנו מזמינים את גולשי “אוסראלים” לכתוב אצלנו בלוג אישי, דוגמת הבלוג של יעל מנור שלפניכם. פנו אלינו עכשיו דרך “צור קשר”.

את הפוסט הבא כתבתי כבר מזמן. כתבתי אותו בתשוקה גדולה ורציתי לפרסם אותו מיד כשהוא היה מוכן. קצת התבחבשתי עם מציאת מקום ראוי לפרסם אותו בו עד אשר הועלתה הצעה (תודה ענת) לכתוב בלוג משלי באתר אוסראלים (תודה רן) והחלטתי שזאת הכתבה שתתפרסם כפוסט מספר שלוש. אז הנה הוא לפניכם: פוסט המוקדש כולו לסקירת הספר המדהים “הורות כמעשה ניסים” מאת שי אור בהוצאת “בדיוק”

הורות כמעשה ניסים

“אם התחלת לקרוא בספר הזה כנראה שנולדת. ואם נולדת זה אומר שיש לך הורים. אחד או שניים. חיים או מתים”

במילים אלו נפתח הספר המדהים הורות כמעשה ניסים מאת שי אור, שהתגלגל לידי לפני מספר חודשים. ספר משנה חיים שלא במקרה הגיע לידי (כי שום דבר לא קורה במקרה) ובא לי בדיוק בזמן. בתי הקטנה היתה אז פחות מבת ארבע והיו לי איתה לא מעט התמודדויות. במשך זמן מה חיפשתי עצה מה הדרך הנכונה להתמודד איתה.

Horot 2

בשי אור נתקלתי במרחב הוירטואלי בעקבות לינק ששיתפה חברה וממנו הגעתי לוידאו של שי במהלך קמפיין בו הוא מבקש לגייס כספים על מנת להוציא את הספר לאור. בוידאו הזה הוא כינה את הספר “חומר טוב” והסביר למה כדאי לי בתור הורה לקרוא את הספר. אהבתי את המסר הכללי ומיד נרשמתי. חיכיתי כמה חודשים, במהלכם קיבלתי מדי פעם עדכונים על התקדמות פרויקט הדפסת הספר ואז ביום נכסף אחד – הוא הגיע: הורות כמעשה ניסים.

כבר בעמוד השני של הספר מצאתי פסקה נוספת שנחרטה עמוק בתודעתי:

“כי כשמדברים על הורות, מדברים בעצם על בית המלאכה שבו נבראת האנושות. וזה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי במקרה הטוב ומשימה מכבידה עד ייאוש במקרה הרע”

ובעמוד הרביעי קראתי את הפסקה הבאה:

“איך זה קורה? מדוע הורים מכל המינים והסוגים מתעקשים בצורה שיטתית להאכיל את ילדיהם במזון רגשי ומחשבתי שבמקרה הטוב לא הזין אותם כלל ובמקרים הגרועים יותר ממש הרעיל אותם, כשאכלו אותו מידי הוריהם?”

בהמשך עובר שי אור לשתף את הקורא בעברו כיליד ותושב הקיבוץ, דרך חיים שהביאה אותו בגיל מאוחר יותר לחקור ולהתעמק בקשר שבין ילדים להורים ולשאול את השאלה הכל כך קשה: מה מביא הורים לנהוג בילדיהם על פי אותן מוסכמות שמהן נפגעו כל כך כשהיו ילדים בעצמם.
כחלק מתהליך ריפוי וצמיחה שעבר, פגש שי בתפיסת שבע הצ’אקרות, תפיסה שחובקת לדבריו את כל תחומי הקיום האנושי. שי הוקסם מכך שניתן להקיף את כל רובדי הקיום האנושי בתוך מבנה פשוט וכל כך אינטואיטיבי  וביצע העברת משקל מהשיחה שמקיים אדם עם עצמו ועם העולם בכל אחת משבע הצ’אקרות לשיחה הסמויה שבה כל ילד מבקש מהוריו שייענו לו. הוא קרא להן “שבע הבקשות”. לפני שנפרט מהן שבע הבקשות, מן הראוי  להזכיר את החוזה הראשוני.

החוזה הראשוני

זהו אותו חוזה עמוק, תת-קרקעי עליו חתמנו עם ילדינו עוד לפני שנולדו. בחוזה הזה יש שני צדדים לא שווים. אנחנו ההורים, מתוך שבחרנו או הסכמנו להיות הורים בעצם אמרנו “אני מתחייב לאהוב אותך, ילדי. מתחיב להיות הקרקע לצמיחתך, ומתחייב להיענות לכל בקשות העומק שלך”. ילדינו, מעצם העובדה שהסכימו לבוא דווקא אלינו, אמרו, “אני מפקיד את חיי בידיך. את כל בקשות העומק שאני מפנה אליך. מרוב שאני סומך עליך, אני מוותר על כל אפשרות אחרת למימוש הבקשות האלה”.

כשילד מרגיש שהוריו מתעלמים מחלקם בחוזה ומההתחייבות שלהם להיענות לאחת משבע בקשות העומק שלו, הוא מתחיל להשתמש בכל האמצעים שיש בידיו כדי להזכיר להם את החוזה. בהתחלה בעדינות, ברמזים שמשתלבים יפה בחיים. זהו שלב הבקשה. אם בקשת העומק של הילד לא נענית הוא עובר לשלב הדרישה, שם הילד ישתמש בדרכים נחושות ובוטות יותר הבאות לידי ביטוי בהתנהגויות מעצבנות ואפילו מחלות רק כדי לאותת להורים שהחוזה הראשוני הופר. צורת תקשורת שכזאת המתבטאת במיני הפרעות והתנהגויות, נחווית להורים כמעיקה, מסובכת ולעיתים חסרת סיכוי, אך חשוב להבין שזוהי דרכם היחידה של הילדים להזכיר להוריהם את החוזה עליו חתמו. הילדים, שהם הצד החלש בחוזה, אינם יכולים לכפות על ההורים לקיים את חלקם בחוזה, ואין שום בית משפט שיכול לחייב את ההורים להתעורר ולהיענות לילדו. כל שנותר להם לעשות הוא לזעוק בכל כוחם (על ידי התנהגויות כאלה ואחרות) בנסיון להזכיר לנו את החוזה עליו חתמנו באהבה גדולה כשהפכנו להיות הורים.

מכאן עובר המחבר לתאור שבע הבקשות. הוא מתארן במלוא הדרן בnשפטים ארוכים ותיאורים עשירים. אני אביא כאן את כותרת הבקשה והסבר מתומצת מהי.

שבע הבקשות

1)      להרגיש בבית – לחוש בטוח ומוגן בעולם הזה אליו ההורים הביאו אותי.

2)      לחוות הנאה, חיות, משחקיות, תשוקה – לחוש את טעם החיים ולהתענג על הקיום שלנו כאן.

3)      לחוש את ניצוץ הייחודיות – להרגיש מרכז היקום, נפלא ומיוחד כמו שאני. בדיוק.

4)      להרגיש ביחד, בקירבה עמוקה – לחוש את הבחירה בי, אחוות הנשמות ועוצמת שותפות האמת.

5)      בקשה לחופש ביטוי – הרשות להביא החוצה לעולם את מה שבתוכי ללא פחד.

6)      בקשה לחופש המחשבה – הרשות לדמיין, לחלום ולחוש בקסם הייקום

7)      בקשה לחופש ההוויה – הרשות לחיות כנשמה גדולה כאן על פני האדמה.

בהמשך מביא המחבר סיטואציה דמיונית המשמשת כמשל וגם היא נחרטת עמוק עמוק בתודעת הקורא ומלווה אותו אח”כ בקריאת הספר לכל אורכו – סיטואציית האוטו גלידה

אוטו גלידה

שוב אני מתמצתת סיטואציה שבספר כתובה בשפה מלאת תיאורים, ארוכה ומפורטת. בסצינה ילדה בת ארבע רצה החוצה למשמע צלילי אוטו גלידה בהתלהבות אדירה ומתפרצת – היא מבקשת טילון. אבא ואמא שנמצאים לידה ויודעים עד כמה היא אוהבת טילון מתמהמהים בשיחה עם המוכר, והילדה מרוגשת עד אין קץ, מדמיינת כבר את טעם הוניל והפקאן על לשונה. כשהמוכר סוף סוף מתכופף הוא שולף שני טילונים מהמקרר ומושיט אותם לאבא. אבא מושיט טילון אחד לאמא, ואת הטילון השני לוקח לעצמו, וכך חולפים ההורים על פני הילדה, עם הטילונים בידם והולכים הביתה. הילדה נשארת המומה ופגועה מאחור.

לטענת שי אור, מקרה כמו בסיפור קרה לכל אחד ואחת מאיתנו, כולנו עמדנו שם ליד האוטו גלידה, תמימים, חשופים, תלויים ובוטחים לחלוטין בהורינו. שרויים בידיעה עמוקה שהם מקשיבים לנו, שהם רוצים להבין מה אנחנו מבקשים, שהם רוצים להיענות לנו, שהם בצד שלנו, שאנחנו לא לבד. עמדנו שם, חיכינו, התרגשנו, אותתנו בכל דרך אפשרית ובסוף ויתרנו. משהו בפנים כבה. ברגעים מכוננים אלה בילדותנו, שכמעט אף אחד מאיתנו לא זוכר במדיוק, התעצבה תפיסת עולמנו. ויתרנו שם לא על טילון כי אם על אחד משבעת אבות המזון של רוחנו, של אנושיותנו. מזון שרק מהורינו יכלו לקבל באותן שנים ולכן מהם ביקשנו אותו שוב ושוב ושוב. עד שהגיע הרגע שהפסקנו כי כבר יותר כאב לנו לבקש מלוותר.

בקריאת משפט זה ממש נצבט לי הלב. ההכרה וההבנה שזה כל כך נכון לא רק לגבי עצמי אלא לגבי עוד לא מעט אנשים שאני מכירה את סיפור החיים שלהם קצת יותר מקרוב. לצערי, מעטים (אך קיימים) האנשים שאני יכולה להגיד שמההיכרות שלי איתם ייתכן והם לא חוו את האוטו גלידה בשום צורה. עכשיו, אם יורשה לי לומר בתור פולניה (אף אחד לא להיפגע בבקשה, זוהי חוויתי הסובייקטיבית בלבד ואני מודעת לזה שאי אפשר לעשות הכללות ותמיד יש יוצאים מן הכלל) תחושתי היא שדווקא בקרב עדות המזרח היותר חמות ואוהבות ילדים חווים פחות את סיטואציות האוטו גלידה. במשפחות פולניות דוגמת זאת בה גדלתי אני, השיפוט והביקורת הן דרך חיים וחוויות אוטו גלידה רבות נצברות במהלך שנות הילדות.

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר הייתי אמא טובה, תומכת, שמעניקה לילדיה את הכי טוב שהיא יכולה עם מה שיש בידיה. אבל היו רגעים לא מעטים שבהם הייאוש, התכסול ובעיקר העייפות התגברו על כל זה אל מול ילד מנדנד או חופר…… התגובה הכועסת הצליחה לחמוק לה מבין כל המסננים שהצבתי לי במח ופרצה החוצה בכעס בלתי נשלט שהיה מופנה אל הילד/ה.
כבר מקריאת העמודים הראשונים בספר הבנתי שעלי לשנות את הגישה. קמתי למחרת בבוקר עם גישה חדשה ומיד הרגשתי בשינוי אצל הילדים. בזכות ההקשבה האמיתית ונטולת רעשי הרקע לילד/ה, בזכות ההבנה מהן בקשות העומק שלו/ה, וההיענות להם, מערכת היחסים שלי עם ילדי (ובעיקר עם בתי) עברה פאזה. אני מרגישה שאני מתנהלת עם הילדים בצורה הרבה יותר סבלנית ורגועה, החיים בבית מתנהלים רוב הזמן על מי מנוחות ויש לי תקשורת יותר טובה עם הילדים שלי.

קריאת הספר “הורות כמעשה ניסים” עזרה לי גם להבין בצורה טובה יותר את הילדות שלי ואת ההורות של ההורים שלי. היא עזרה לי להתבונן בילדות שלי מתוך עיניים של הורה, ולהבין יותר לעומק את המקום בו עמדו ההורים שלי מולי ואיך עמדתי אני מולם. התובנות הללו, גם הן, מסייעות לי לקבל את עצמי יותר, לאהוב את עצמי יותר ולאפשר לעצמי לאהוב את משפחתי יותר.

אז החומר ששי הבטיח הוא אכן חומר טוב. בלי מרכאות, הכי אמיתי שאפשר…… בלב שלם אני מודה (מלשון הודיה יותר מאשר מלשון הודאה) על כך שהספר הזה שינה לי את החיים בצורה הכי טובה שאפשר ואני שמחה לעזור בהפצת הבשורה אותה הוא מביא.זה ספר משובח ומקורי המביא רעיון מהפכני שמתאים לרובינו כישראלים כמו כפפה ליד!!!!! כמובן שיש כאלה שלא יתחברו, ולכן אני ממליצה לשוטט מעט באתר של “בדיוק” ולראות אם אתם מתחברים לתפיסה לפני שאתם רוכשים לכם עותק. את הספר ניתן לרכוש דרך האתר בלבד.

http://www.bidyuk.co.il/

כל הזכויות לרעיונות הכתובים במאמר זה שמורות לשי אור 2014. חלקים מהכתוב לעיל הוצאו ישירות או בתמצות מהספר “הורות כמעשה ניסים”, מתוך מטרה “להפיץ את הבשורה” של שי אור בקרב אוכלוסיית הישראלים באוסטרליה ובאישורו.

חשוב לי עם זאת להזכיר שקריאה בלבד של ספר לא יכולה לשנות לכם את החיים. מי שצריך להביא את השינוי בפועל הוא אתם כהורים, אתם צריכים לבצע את הבחירה המודעת ליישם את התובנות שכתובות בספר אל תוך חייכם ואז לקצור את הפירות. הבחירה היא בידיכם – וקצת יותר על זה בפוסט הבא.

קישורים לפוסטים הקודמים:
על אטאיזם, ניו איידג’ והמתמטיקה שביניהם
האדם כטכנולוגיה

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

יעל מנור

שמי יעל מנור, אני נשואה ואם לשניים, מתגוררת במלבורן למעלה מ-12 שנים. המעבר לאוסטרליה איפשר לי להמציא את עצמי מחדש ובמשך כל השנים האלה אני נמצאת במסע רוחני שאיפשר לי להפוך לבמאי, התסריטאי והמפיק של הסרט של חיי. מאדם דכאוני ומתוסכל הפכתי לאדם שמח, רגוע ומסופק. למדתי לקחת אחריות על חיי וליצור לי את המציאות הרצויה לי. בשנה האחרונה זימנו לי החיים פיטורים מפתיעים אחרי למעלה מעשור בו עבדתי במחלקת המחשוב של חברה יצרנית גדולה. במקום לראות את הקושי בחרתי לראות את ההזדמנות שניתנה לי, שהרי סוף סוף התפנה מקום בחיי לרוחניות וליצירה. כשהוצא לי ע"י אתר אוסראלים לכתוב עבורם, הבנתי שזאת הזדמנות מצויינת עבורי לחלוק תכנים וכלים שיכולים לעזור לאחרים להשיג גם הם את מה שהם רוצים מחייהם. בחרתי לקרוא לסדרת המאמרים "חיים שכאלה" היות ואני רואה את החיים כמסע מרתק בו עלינו ללמוד את השיעורים, להתעצם ולהתקדם לעבר האור. ללא ספק החיים השלווים במלבורן תומכים בהרמוניה מושלמת בתהליך הצמיחה שלי. ניתן ליצור איתי קשר במייל: yael@ausraelim.com.au

מספר פוסטים : 5

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה