• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

“החיים באוסטרליה מדהימים, אבל סבא וסבתא חסרים”

“החיים באוסטרליה מדהימים, אבל סבא וסבתא חסרים”
מצד אחד, יש לנו כאן איכות חיים חלומית – אבא שמגיע בשעות שפויות מהעבודה, סופי שבוע ארוכים שמוקדשים למשפחה הגרעינית, וההתלבטות היחידה שלנו היא האם לנסוע לראות קנגורואים או מפלים. מצד שני, הילדים מכירים את סבא וסבתא בעיקר כדמויות וירטואליות מהסקייפ, ואת בני הדודים רק מביקורים בארץ; רגע לפני ליל הסדר, מיכל יושאי מתגעגעת
טור רביעי בסדרה. הוא פורסם באתר MAKO ומופיע כאן באישור המחברת

לילדים שלי יש סבא וסבתא מכל צד, וגם שתי סבתות-רבא, שייבדלו לחיים ארוכים. הם פוגשים אותם בסקייפ. ומכירים אותם כדמויות וירטואליות. כאילו זאת סדרת טלוויזיה מתוחכמת במיוחד, או עוד סרטון ביו-טיוב. כשמגיעים לביקור סבא וסבתא של ילד אחר, הם מתנפלים עליהם כמו בחנות ממתקים. בלי לדעת את זה, הם משוועים לתשומת לב של מבוגרים אחרים חוץ מאיתנו, כאלה שיאהבו אותם כמו משפחה. הם לא יודעים מה הם מפסידים, אבל אנחנו כן.

מיכל יושאי ומשפחתה בטיול
בסופי השבוע זה רק אנחנו, ביחד. מיכל יושאי ומשפחתה
צילום׃  צילום ביתי

 

לכל מי שחוזר מביקור בארץ יש שני סיפורים קבועים שתמיד חוזרים על עצמם: שהילד עשה קפיצה אדירה בדיבור בעברית, ושהילדים התחברו עם בני-הדודים שלהם, שמעולם לא פגשו, בשנייה וחצי, ו”פשוט הרגישו” שהם משפחה. ואיך הלב נצבט והתקמט לנוכח המראות האלה, שמי שחי אותם ביומיום לפעמים אפילו לא עוצר להתעכב עליהם.

נושא המשפחה הוא נושא כאוב וטעון כמעט אצל כל מי שחי מעבר לים, ובמיוחד אצל מי שלא בדיוק יודע מתי יחזור לארץ, אם בכלל. אנחנו הגענו באופן מוצהר רק לכמה שנים, לתקופה מוגבלת שבסופה נחזור. אבל רוב האנשים שאנחנו מכירים כאן הם תושבי אוסטרליה. כאלה שעבדו במשך שנים על תהליך ההגירה שלהם ובסופו הגשימו את החלום. חלקם גם התחילו כמונו, ברילוקיישן, או כסטודנטים, ראו כי טוב ונשארו. חלק לא מבוטל ממי שאני מכירה עדיין לא החליט אם להישאר או לחזור, ואם לחזור – מתי לעשות את זה. אצל כמעט כל מי שדיברתי איתו, שכלוא בקטגוריית ה”מתישהו נחזור”, ההתלבטות הגדולה קשורה למשפחה. מצד אחד – איכות חיים, רמת חיים, רווחה, נחת ופנאי, שקט, תחושת ביטחון, חינוך, והיריעה קצרה מלפרט. ומהצד השני – המשפחה המורחבת. כי בלעדיהם, התמונה אף פעם לא באמת שלמה.

“כמו משפחה” זה לא מספיק

משפחה, מוסכם על כולם, היא דבר כל-כך גדול ומשמעותי שאי אפשר פשוט לוותר עליו, גם לא תמורת חיים חלומיים. והחיים פה חלומיים. גם כשאנחנו קיבלנו את ההצעה לנסוע לעבוד פה, פסלנו אותה מיד על הסף, מסיבה אחת ויחידה – המשפחה. כי איך אפשר? לעולם לא ידמו התמוגגות של סבתא משנינות של הנכד, משחק של דוד עם אחיין בכדור, או חיבור דם בין בני-דודים שיש להם סבא וסבתא משותפים, לחיקוי הדהוי שאנחנו מנסים ליצור כאן – חברים שהם “כמו  משפחה”. אין באמת כמו משפחה, וכולם (או הרוב המכריע) יודעים את זה.

רוב הזמן אני מקבלת את המצב כמו שהוא, מתרגלת אליו, לא מרגישה בעצמות מה חסר. והכי מדויק להגיד – מדחיקה. כי אי אפשר באמת לחיות עם הידיעה הזאת בהכרה. אז אני משכנעת את עצמי שבארץ במילא היינו מתראים רק פעם בשבועיים, שדווקא המרחק מקרב, שאנחנו מבקרים בארץ יחסית הרבה, שהזמן עובר מהר. אבל כשאני נתקלת במשהו אחר, במשפחה, זה הולם בי בכל הכוח, בחלק הכי רך של הבטן, ואני מבינה את הדבר הזה שאנחנו חיים בלעדיו.

מיכל יושאי ומשפחתה
יש לנו נופים עוצרי נשימה במרחק שעה וחצי נסיעה
צילום׃  צילום ביתי

 

היינו אצל חברים במסיבת יום הולדת. יש להם משפחה כאן. לא הורים, אבל משפחה קרובה מספיק. התינוקת שחגגה יום הולדת קיבלה נשיקות וחיבוקים, ודאגו לה גם כשההורים שלה לא היו בסביבה. קשה לפרוט את זה למילים, אבל גם בעלי מיד אמר לי “רואים שזאת משפחה, זה אחרת”.

לרוב המוחץ של החברים שלנו כאן יש ילדים קטנים משלהם, ואין מה לעשות – הילדים שלך לעולם יעניינו אותך יותר מכל ילד של אחרים, קרוב ככל שיהיה. אבל במשפחה זה אחרת. במשפחה, ולפעמים אפילו עם חברים מאוד מאוד קרובים, כל ילד הוא גם קצת הילד שלך, והוא השתקפות קטנה של היקרים לך מכל, בשר מבשרך. יש לו כל-כך הרבה משמעות בשבילך, ויש מאחוריו חלומות משותפים שרקמת עם עצמך, עם האחים שלך, עם הילד שהיית. יש לכם יחד עבר, הווה ועתיד. לילדים שלי יש עבר ועתיד עם הסבים שלהם ועם בני-הדודים. ההווה חסר; הוא נפער בתמונה כמו חלל שמשאירות אחריהן ארבע שיני חלב קדמיות שנפלו בבת-אחת.

אבא מגיע לארוחת ערב

אבל, וזה משהו ש”כולם יודעים על חוויית הרילוקיישן”, חייבים לספר שמתחת לשיח הדוקרני-מריק-ומגעגועים הזה, מסתתרים גם ורדים אמיתיים: בלי שום עוררין, המשפחה הקטנה – אבא, אמא, ילדים – חווה מעבר לים, בין אם באופן זמני או קבוע – משהו שאין דומה לו בארץ. פה אנחנו זוכים לחיי משפחה שבישראל רק יכולתי לחלום עליהם. יכולתי לחלום על אבא שמגיע בכל ערב לעשות אמבטיות ולהשכיב את הילדים לישון. אמנם ברוב המכריע של הימים, אנחנו עדיין לא אוכלים ארוחות ערב ביחד מסביב לשולחן באמצע השבוע כי הילדים אוכלים בשש, אבל בהרבה מאוד משפחות שאני מכירה – למעשה, ברובן, זה ככה. כמו בטלוויזיה.

וסופי השבוע הארוכים הם שיר הלל למשפחה הגרעינית: יומיים שלמים בלי אף מחויבות, בלי ארוחות משפחתיות ובלי גן שנותן לך “כמה שעות של סידורים”. גולת הכותרת היא, כמובן, הטיולים: טיולי יום, טבע עוצר נשימה במרחק של שעה וחצי נסיעה, ופעם בכמה חודשים טיולים עם לינה של לילה או שניים, בנופים שנכנסו לפנתיאון של המקומות הכי יפים בעולם.

ילדיה של מיכל יושאי בטיול
הם לא באמת יודעים עד כמה המשפחה חסרה להם, אבל אנחנו כן. ילדיה של מיכל
צילום׃  צילום ביתי

 

לפני כמה חודשים התחיל לרוץ בארץ קמפיין לפרויקט “שמים את המשפחה במרכז”. בעלי מדבר על זה כל הזמן עם החברים שלו בארץ – הלוואי שהיה אפשר “לייבא” לארץ את הגישה האוסטרלית לשילוב בין עבודה למשפחה. פה המשפחה במרכז: בחמש אחה”צ סוגרים עליך את הדלת של החנות בקניון (ממש לא משנה אם תגיד שבאת לקנות יהלום, או מכונת כביסה, או בגדים ב-20,000 דולר. הם צריכים ללכת הביתה, וזה מקדש את הכל), בשש בערב נופל העט לאחרון העובדים ומכבים את המזגנים הראשיים בבנין; לא לוקחים את העבודה הביתה; רוב החגים הציבוריים יידחו או יוקדמו ליום שייצור סוף שבוע ארוך – ויחולו ביום שישי או ביום שני. ואולי הדבר שממחיש את הנקודה יותר מכל: 20 ימי חופשה שנתית (ארבעה שבועות עבודה) הם המינימום בחוזה עבודה סטנדרטי.

החיים האמיתיים הם בארץ

אז ההווה שלנו יפה ורגוע ומלהיב ואקזוטי, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, אנחנו אלה שסטינו מהמסלול, ואי-שם, החיים שאנחנו באמת שייכים אליהם מתנהלים בלעדינו. כשנסענו לאוסטרליה כאילו עשינו pause על החיים, עכשיו אנחנו חיים ביקום מקביל, של “מה היה אילו”, ובעוד כמה שנים החיים שלנו בישראל ימשיכו מאותו מקום, ייתכן שאפילו בלי להרגיש את הזמן שחלף. ההווה יהיה אז הווה. אבל עכשיו כל אחד חי את חייו, וכמו שכתבתי, רוב הזמן פשוט מתרגלים לחיות ככה. אבל כשהשנה ישירו אצל אחותי “הלילה הזה כולנו מסובין”, אנחנו נהיה חסרים.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 11

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה