• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

“היורדים החדשים” – ביקורת על סדרת הכתבות בערוץ 10

“היורדים החדשים” – ביקורת על סדרת הכתבות בערוץ 10

בצד טיפול שטחי בנסיבות הגירה והצגה בלתי מאוזנת של הישראלים בחו”ל כולם כאחידים (ובברלין),  תופעת “היורדים החדשים” מהווה תרומה חיובית לעיסוק התקשורתי בנושא

סדרת הכתבות של ערוץ 10 אותן הכין הכתב הכלכלי מתן חודורוב וצוותו אודות “היורדים החדשים” עוררה בשבועות האחרונים סערה של ממש בציבור בישראל.channel10

גם כאן באתר אוסראלים פרסמנו כמה תגובות, בעיקר לסטטוס הפוגעני והגס שפרסם שר האוצר, יאיר לפיד, בדף הפייסבוק שלו, שקשר בין השואה לגינוי חריף נגד “היורדים” (תגובה נוספת ללפיד נפרסם באתר בתוך ימים ספורים). אישית, פרסמתי באתר דיון ארוך אודות שובו של “שיח היורדים” ומשמעותו. בהמשך הצטרף למקהלת המקטרגים נגד הישראלים בחו”ל (בעיקר אלו שבחרו בברלין כמקום מושבם) גם האלוף במיל’ עוזי דיין, שביקורתו על הגירה על רקע כלכלי הוצגה בתקשורת כמגוחכת לאור מצבו הפיננסי האישי (הרחק הרחק למעלה ממעמד הביניים). מנגד, אפשר למצוא כמה התבטאויות והתייחסויות בוגרות יותר לנושא למשל זו של נפתלי בנט, שר הכלכלה, שמבין את התרומה של השהות בחו”ל למשק הישראלי ולחברה בארץ מניסיון אישי. הפובליצסט רן ברץ, ד”ר לפילוסופיה, מתעלה במאמר המנתח ללא מטען אידיאולוגי את ההגירה מההיבט הכלכלי שלה תוך קשירתה לאתוס הציוני ומשמעותו.

אך הסדרה עצמה, שרק לפני זמן קצר סיימתי לראות אותה במלואה, ראויה להתייחסות נפרדת.

כדאי להתחיל עם נקודות הזכות, והן רבות.

ראשית הסדרה הצליחה להחזיר למרכז הבמה, ולו לזמן מה, את העיסוק בנושא ההגירה מהארץ. נושא זה עולה מפעם לפעם בהקשר פוליטי בעיקר, סביב שאלת מתן זכות הצבעה לישראלים שהיגרו מהארץ. אבל כאן הדיון הוא יותר ישיר וענייני בהגירה ובמתרחש סביבה.

עוד צריך להגיד תודה לחודורוב שמצליח להציב מונח חדש “יורדים חדשים” גם אם הוא בקונטקסט שגוי. לא אחזור על הטיעון שעצם השימוש במונח הטעון, הארכאי והמיותר של “יורדים” הוא מיותר, רדוד ומעיד על חוסר יכולת לצאת מפרדיגמות ישנות. אבל – וזה אבל גדול – הכתבות עוסקות בציבור שהוא אכן שונה מבעבר של המהגרים: צעירים משכילים ואקדמאים (“בריחת המוחות” הידועה, כפי שתיארו עומר מואב ואריק גולד כבר ב-2005). יש פספוס מסוים באיתור והבנה שדווקא בעלי משפחות עם ילדים קטנים עוזבים במספרים גבוהים מאז ראשית המאה, ולא רק בודדים או זוגות ללא ילדים. אבל גם זה נסלח שכן צודק חודורוב שכבר לא מדובר בפלחים הנדחים של האוכלוסיה הישראלית, בנהגי המוניות של ניו יורק החולמים על ישראל ומלאים רגשי אשם ותחושות בושה. זוהי הגירה בעיניים פקוחות, מבחירה ואפילו עם סוג של גאווה על האומץ.

עוד מצליחה הסדרה לשקף את המהפך שחל בדעת הקהל כלפי המהגרים – מדחיה לתמיכה מסויגת, ואף מלאה בקרב ציבורים שונים. הסקרים שמוצגים במהלך הפרקים ובסיומם, העדויות של מהגרים חדשים וותיקים ושל חוקרים ואנשי ציבור ודמויות רשמיות, כולם מצביעים על השינוי הזה. לא עוד ציבור נדחה ומבוייש, “נפולת של נמושות” כי אם “מלח הארץ” שנדחף החוצה באשמת המדינה.

הסדרה מביאה למסך כמה מרואיינים בולטים (שחלקם אני מכיר אישית) שיודעים להעיד על המציאות יותר ממדגם סתמי של מהגרים, למשל, החוקרת הד”ר קרין עמית. ובעלות ערך גבוה במיוחד הן העדויות של יזמי העתונות והאתרים הישראלים בחו”ל – ענת קורן, בעלי“עלונדון” ועורכת שלה חגי כהן; טל אלון (מגזין “שפיץ”) ואילן וייס (ישראלים בברלין). מנגד, העיתונאי הנכבד ורב הזכויות, דן מרגלית, מציג שוב את הדעות הקיצוניות המיושנות שלו נגד “היורדים” (נגדן כבר יצאתי בחריפות בעבר ב”מעריב”). הופעתה של שרת הקליטה, סופה לנדבר, בסדרה אינה מחמיאה לה, ואף גורמת להרמת גבה כאשר היא טוענת שאין נתונים על מספר הישראלים בחו”ל, בעוד משרדה מנפק מספרים כאלו (מנופחים כמובן). יתר על כן, השרה עצמה כתבה במאמר פולמוסי (תגובה לביקורת שלי נגד הקמפיין השלילי של משרד הקליטה נוכח הישראלים בחו”ל) ש“לא מוותרים על המליון” (מאיפה המספר הזה?).

בכל מקרה, אלה וגם אלה מספקים נופח אמיתי ובהיר לכתבה. הם משקפים את מגוון הדעות סביב הנושא ומאירים את הגוונים השונים של ציבור המהגרים, שאינו מקשה אחת. זוהי עוד נקודה חיובית חשובה. אין דין המהגרים לברלין זהה לאלה שבחרו בלונדון, ארצות הברית או אוסטרליה. פעמים רבות מדובר בקהילות עם כמה דורות של מהגרים – “יורדים” ותיקים בעיני עצמם, מהגרי עבודה או רב-לאומיים, מהגרי בחירה או מכורח הנסיבות ועוד ועוד.

מאידך, ישנן כמה בעיות שמטרידות אותי בתור צופה מן השורה מחד, וחוקר של ההגירה מישראל מאידך.

ראשית, אין זה מפליא שסדרת הכתבות שהוכנה על ידי כתב כלכלי מתמקדת באספקט הכלכלי של ההגירה. במידה רבה וכמעט בבלעדיות, חודורוב מקשר בין “הירידה” לבין יוקר המחייה או הסיכוי לרכוש בית ולהצטרף למעגל העבודה בתפקיד מכניס המאפשר רמת חיים סבירה. אם תרצו, חודורוב יוצר קשר חד-חד ערכי כמעט בין מחיר הקוטג’ שעורר סערה לפני שנים בודדות בישראל, לבין ההחלטה לארוז הכל – בית, משפחה וילדים – ולצאת ללא נודע בארץ אחרת מעבר לים. הוא נשען בעמדה זו על השכלתו האישית וגם על עמדות של חוקרים מובילים (דוגמת דלפרגולה).

אבל גם אם ההסבר הפשטני הזה זה לא מפתיע, הרי שהוא מעציב וגם מטעה. לא זו בלבד שאין הבדלה כלל בין מהגרי עבודה, שבאו לזמן קצוב (רילוקיישן) לאחרים, אלא שהסדרה כמעו מתעלמת מעצם ההחלטה להגר כמהלך חיים משמעותי ורב משקל. הליך קבלת ההחלטות המוביל אדם בכל תרבות, ובפרט בישראל, לידי הגירה הוא ארוך, מורכב, טעון ורב משתנים. הנושא הכלכלי הוא אכן מרכיב חשוב בתהליך הזה, אבל לא פעם הוא לא היחיד ואפילו לא העיקרי.

בישראל נקשרו לנושא הכלכלי – וגם כגורמים נפרדים – אלמנטים כבדים מאוד. כך, למשל המצב הביטחוני ותחושת איבוד האמון ביכולתה של המדינה להגן על האזרחים מפני נשקים מסויימים, בעיקר רקטות, טילים ושאר מעופפים שיכולים לפגוע בעורף (כפי שהוכח החל ממלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 עם הסקאדים וכלה במלחמת לבנון השנה ב-2006 עם הקסאמים). נושא משמעותי נוסף הוא הפגיעה באמונה בחוסנה של החברה הישראלית מאז הגלובליזציה וה”אמריקניזציה”, לצד התנערות מדמותה הסטריאוטיפית של החברה הישראלית “הקוצנית” – ישירה, חברית וביקורתית. במקום זה, תכונות אלו נתפסות אצל חלק מהאליטות כגסות רוח, חוסר כבוד למרחב האישי ואלימות שבאה לידי ביטוי, למשל, בתקשורת פרועה, התנהגות כביש חסרת אחריות ואפילו בתור בסופרמרקט. אפשר עוד להוסיף את הייאוש מהתהליך הפוליטי מול הפלסטינים או מההקצנה של הזירה הפוליטית בכללה; תדמיות שנופחו בתקשורת לגבי מידת השחיתות הציבורית (וישיבתם בכלא של כמה חברי כנסת מובילים) ועוד.

החלטה הפקתית מוסיפה בלבול וגורמת עיוות מציאותי היא זו שנוגעת למשקל הרב שמיוחד למהגרים הישראלים בגרמניה. צריך להבין (כפי שכתבה פרופ’ פניה עוז-זלצברג בספרה “ישראלים ברלין”) המהגרים לברלין מרביתם קצת שונים ביחס לפרופיל של המהגר הישראלי החל משנת 2000. ישנם קווים משותפים לשאר הקהילות, אבל בהכללה גסה ברובה זוהי קהילה קטנה בהרבה מספרית (בגלל קשיי שפה ומטען היסטורי ורגשי), מרביתה מורכבת מרווקים או אנשים עם תפיסות עולם ליברליות יותר מבדרך כלל. נכון שמספר הישראלים בברלין בשנים האחרונות עלה, אך הוא עדיין רחוק מאוד מהמספרים המאפיינים קהילות במדינות אנגלו-סקסיות: ארצות הברית הגדולה ביותר, ואחר כך מבחינה מספרית – קנדה, בריטניה ואוסטרליה. עוד “מפספסים” בכתובת את ההבדל בין לגור כמה שעות מישראל, כמו בלונדון וברלין, לבין המסע הארוך, המפרך והיקר מניו ג’רזי או מלבורן לישראל לצורך ביקורים. בעיני אגב הקהילה הישראלית סביב עמק הסיליקון היא מקרה מאפיין הרבה יותר של “יורדים חדשים” מאשר לונדון בה חיים מהגרים ישראלים שהגיעו מקדמת דנא ועד היום.

דווקא נושא הזהות האישית ושל הדור השני אינו זוכה לטיפול ראוי. לכאורה, מוקדש פרק שלם לנושא. אבל העיסוק במסגרת של 10 דקות וקצת לפרק לא יכול להיות משמעותי. ההתמקדות בסוגיית העברית כמפתח הזהות בעיני ההורים היא נכונה אבל ישנם מרכיבים רבים יותר שלא נוגעים בהם, דוגמת שאלת מידת היהדות של הילדים מול הזהות היהודית של התפוצה המארחת וכו’.

בשורה התחתונה, “היורדים החדשים” עושה שירות מעורב להבנת הנושא המורכב של הגירת ישראלים.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

רן פורת

הקמתי יחד עם חברים טובים את האתר הזה. השלמתי דוקטורט באוניברסיטת מונאש אודות הקהילה הישראלית באוסטרליה, שעתיד לצאת כספר. מלמד באוניברסיטה על ישראל והמזרח התיכון (מונאש), כותב (למשל מעריב). ממייסדי ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה אי"א. אזרח אוסטרלי שמח, שתמיד ישאר ישראלי. אבא גאה ל-3 בנות.

מספר פוסטים : 93

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה