• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

הכל בדולר: חפש את המטמון בישראל

הכל בדולר: חפש את המטמון בישראל

על מסע התלאות והטרטורים בעקבות כספים בארץ, במהלכו למדתי איך בישראל לא תדבר עם נציג שירות ועוד הפתעות

הכל התחיל בפוסט שהועלה באחד הפורומים לישראלים באוסטרליה, המפנה לאתר של משרד האוצר בו ניתן לאתר כספים ‘אבודים’ בישראל.

https://itur.mof.gov.il/LocateLive/Create

באמת, אתר יוצא מן הכלל. תוך דקות בודדות הפיק האתר עבורי קובץ אקסל עם שמות קרנות הנאמנות, קופות הגמל, חברות הביטוח והפנסיה שעדיין מחזיקות בכספים שלי. מדובר בסכומים שהופרשו מהכנסות שלי בישראל לאורך השנים וכאשר עברנו לאוסטרליה שכחנו מקיומם. נהדר. חזרתי על הפעולה עבור אשתי וגיליתי לשמחתי עוד ועוד כספים שלפחות על הנייר מחכים לנו.

אבל מכאן הכל ‘קיבל צורת אגס’ כמו שאומרים באנגלית, או פשוט התדרדר. אם זה לא היה מטריד ומרגיז, הרי שמדובר בסיפור מצחיק.


שלום מהצד השני

התחלתי במסע ‘חפש את המטמון’ שבדיעבד התברר כארוך, כמעט בלתי נגמר, להעביר לרשותי את הכסף האבוד. בשלב הראשון התקשרתי מהבית לחברות הרלוונטיות. כך גיליתי את השיטה הישראלית של התשה כטקטיקה לגרום ללקוח לאבד את סבלנותו (ולישראלים אין כידוע סבלנות מי יודע מה) ולנתק ולוותר על כל ניסיון לדבר עם מישהו אמיתי שאינו ממוחשב.

והנה זה הולך כך: מתקשרים. מקבלים מערכת לניטוב שיחות עם מעל 4,000 אפשרויות ש-80 אחוז מהן מובילות אותך ל’מידע’, או במילים אחרות למענה מוקלט שלא מאפשר לך לדבר עם בן אנוש. אתה מנסה כמה אפשרויות שנראות לך מתאימות בתפריט, ונכשל כמה פעמים כי אתה מגיע שוב למבוי סתום ומוקלט. בסוף אתה מאתר את האפשרות המבוקשת – ליצור קשר עם מישהו אמיתי שידבר איתך. ואז – המתנה. עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה. ובראש רצה לי השאלה: האם עלות השיחה תהיה יקרה יותר מהכסף שיש לי בחברה הזו? רק שאין לי מושג כמה יש שם, וכדי להגיע למישהו שיגיד לי כמה עלי להמתין. אז נמתין.

התקווה גורמת לך לחכות ולנסות שלא להיכנע למערכת משומנת של שכנועים בשלבים שכל מטרתה, כאמור, לגרום לך להתייאש ולנתק. הכלי הראשון במלחמה נגדך – מוזיקה משעממת או זמריר (ג’ינגל) חוזר על עצמו עד שאתה מאחל לעצמך חרשות. לא נכנעת? בשלב הבא מפריעה למוזיקה מדי כמה דקות הודעה בקול רך של קריינית נעימה, המזמינה אותך להשאיר הודעה במקום להמתין, או שאתה נדרש לבחור באופן אקטיבי (להקיש 2 למשל) כדי להמשיך בהמתנה. מפתה? אבל ישראלים לא מאמינים שיחזרו אליהם, אז אתה לוחץ 2. וכך כל כמה דקות אתה נדרש להתלבטות – להשאיר הודעה, או ללחוץ 2. כי אם לא תמהר, אולי ינתקו אותך.

לא נכנעת? פתאום המוזיקה מתחלפת לטונים קודרים יותר, והנה קול מוכר – של אחד מדוברי צה”ל בעברו – משדל אותך להשאיר הודעה. הרפלקס הצבאי שלי כמעט גובר עלי, שכן אם דובר צה”ל אומר לשתות מים, עוברים לדום ושותים מים! אבל, לא! נשארתי על הקו. וכך לפתע בתום מאמץ ארוך ועם המון נשימות להרגעה עצמית, סוף סוף שמעתי מישהי מברכת אותי לשלום.

מלא גאווה עצמית שלא נשברתי והנה הגעתי לבאר ואפשר לשתות – אני מתחיל לספר לה את קורותיה והשאילתא שלי. ואז, תפנית מפתיעה בעלילה! בתום דבריי הנרגשים, היא מבהירה לי שהגעתי רק למרכז קבלת הודעות, ושהיא תרשום את ההודעה והחברה המבוקשת תחזור אלי. מפח נפש, יצא האוויר. עם חברה אחרת בתום התהליך חיכתה לי הודעה מרגיזה, שישנה תקלה במרכז למענה לפניות הציבור. “חזרו אלינו במועד אחר”. אוי ואבוי. המחשבה על לעבור שוב את שבעת מדורי הגיהנום הטלפוני מותירה אותי שבור.

ובראש מתנגן לי השיר של אדל:

Hello from the other side, I must have called a thousand times.


 מרבה טפסים מרבה טרטורים

עברתי לשיטה אחרת – הפעלת המשפחה בישראל. אמא שלי הפגינה נחישות והצליחה לדבר עם מישהי מחברות הכסף האמורות. אך זו האחרונה הבהירה לה לבסוף שרק ‘המוטבים’ (קרי אני או אשתי) או נציג מורשה מטעמם יכול לקבל את הפרטים הנדרשים. בהתאם, ביקשנו מחמי (אבא של אשתי), שהוא מיופה הכח שלנו בישראל, לפעול למעננו. חמי הוא מלח הארץ, רב ניסיון במגעים מול גורמי הממשלה בישראל וגופים כלכליים אחרים (אותם הוא מגדף ומחרף כמעט כל שיחה בינינו). לאחר שגם הוא נואש מלתפוס מישהו בטלפון, הוא נסע אחורה בזמן והחליט לשגר אליהם פקס ממשרד עורכי הדין בו הוא עובד כבר עשרות שנים (לא יאומן שמישהו עדיין משתמש בפקס בכלל). הציפיה שהמסר המאיים מעו”ד יעשה את שלו. מנחשים מה קרה? שום דבר, כלום, נאדה. אין ציוץ ואין תגובה.

אין ברירה, אמרתי לעצמי, אני צריך לשוב ולהסתער על ההר, ולכבוש אותו. השיטה: התקפה משני כיוונים – דוא”ל וטלפון. השיטה הזו התבררה כמוצלחת ביצירת קשר. בדוא”ל קיבלתי מענה די מהיר (תוך יום) וגם בהתעקשות מרשימה אפילו הצלחתי לדבר עם כמה חברות דרך הטלפון. במקרה אחד זה היה ממש מוצלח, שכן הנציג שדיבר איתי היה אדיב, יעיל והסביר בדיוק כיצד אפשר בקלות להעביר את הסכום הדי צנוע שנצבר לזכותנו לחשבון בנק ישראלי. באופטימיות זהירה ניגשתי לחברות האחרות.

וכאן מתחיל חלק ב’ – הטרטורים.  נציג חברה אחרת היה עוין למדי והציג שורה של דרישות כדי שנקבל את המידע הנדרש ונוכל לשחרר את הכסף (סכום נכבד עלי להודות). חשוב לזכור, החוק בישראל מחייב את החברות הללו לדרוש אמצעי זיהוי ופרטים כדי למנוע גניבות, הלבנת הון ועוד. הכל בסדר והגיוני. אבל כנראה שהתרגלנו לתפיסה אחרת באוסטרליה. נכון, גם כאן יש טפסים מפה עד וקנברה למלא על כל צעד ושעל. אבל נדמה לי שהרעיון הוא שאתה הלקוח ואין לך כוונה ‘לרמות’ מישהו. כבדהו, חשדהו והחתם אותו על טפסים. התקשורת מול נציגי השירות בישראל הזכירה לי כמה אין אמון, יש חשדנות והלקוח הוא בגדר חשוד עד אשר הוכחה (זמנית) חפותו.

וכך היה כאשר אשתי נדהמה מול הסיבוך הבירוקרטי, ומיד לאחר שפרט לפניה את שורת התלאות שעליה לעבור כדי לקבל את הכסף, היא פרצה בצחוק מתגלגל. הנציג מעבר לקו הפך תוקפני, והטיח בה: “רגע, משהו מצחיק אותך?”. נדמה לי שהוא חשב לרגע שמישהו עובד עליו בטלפון. נטלתי את הטלפון מידה של אשתי ואיכשהו הרגעתי אותו. רק רציתי להגיע הביתה בשלום ולדעת איך לקבל את הכסף שלנו. אני חוזר – שלנו, לא של החברות הללו. אבל הגישה היא ברוב המקרים – הכסף אצלנו, אם אתה רוצה אותו, קדימה לסבול.


 הכל בדולר

שאמשיך? מפה לשם מישראל לאוסטרליה וחזרה כבר עוברים באינטרנט טפסים, העתקי תעודות ומסמכים, חתימות והצהרות. הלוך ושוב. פותחים חשבון בנק בישראל, מבטיחים הבטחות ושואלים אותך שוב ושוב אותן שאלות. אתה מתקדם צעד, והולך אחד אחורה. מבקשים טלפון ישראלי לחזור אליך, למרות שהסברתי כבר שאני גר באוסטרליה, ויש גם הפרש שעות – שלא יתקשרו אלי באישון ליל.

הדובדבן של הקצפת היה מבחינתי היא שאלת: ‘אז כמה כסף בכלל יש לי אצלכם?’. את התשובה על השאלה המהותית הזו, כמעט תמיד, סרבו להגיד לי בהתחלת המרוץ, רק לקראת הסוף, אחרי שתיזזו אותנו. ברוב המקרים לפחות התשובה היתה משמחת והסכום הצדיק את המאמץ. אני עדיין ממתין אגב בימים אלו לתשובה (שתגיע אלי ‘תוך 24 שעות’ כבר כמה ימים) מאחת החברות לגבי הסכום.

אבל במקרה אחד, בתום הרבה זמן של מרדפים, טלפונים, הודעות, דרישות, טפסים וכו’ ולאחר שהייתי נודניק בלתי נסבל – רק אז הסכימו לומר לי איזה אוצר מחכה לי. אתם יושבים? 4.66 ש”ח. דולר אוסטרלי וקצת למי מכם ששכח מה זה ‘שקל חדש’. תגידו, למה לא אמרתם מלכתחילה? מדוע לגרום לי לסבול ורק אז לספר לי שבעצם הכל ל(כמעט) חינם? וגם כאשר נודע לי שזה הסכום, המשכתי לקבל דרישות שונות כדי לפדות את הממון הענק הזה: פתיחת חשבון בארץ, הוצאת פנקס צ’קים, שיגור מבוטל צ’ק עם הסכום הנדרש. כלומר בעלות של פי מאה מהסכום שאני אמור לקבל. תודה באמת.


בשורה התחתונה, מאוד ייתכן שאחרים עברו תלאות דומות, ואפשר שאצל אחרים הכל עבר חלק. מציע לכם בכל זאת לא לוותר, להתאזר בסבלנות ואולי גם בשירותים של אלו בישראל שיכולים לעזור לכם. בהצלחה.

 

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

רן פורת

הקמתי יחד עם חברים טובים את האתר הזה. השלמתי דוקטורט באוניברסיטת מונאש אודות הקהילה הישראלית באוסטרליה, שעתיד לצאת כספר. מלמד באוניברסיטה על ישראל והמזרח התיכון (מונאש), כותב (למשל מעריב). ממייסדי ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה אי"א. אזרח אוסטרלי שמח, שתמיד ישאר ישראלי. אבא גאה ל-3 בנות.

מספר פוסטים : 92

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה