• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

הערות לסדר באוז

הערות לסדר באוז

 טחנתי מצות כאילו אין מחר, קיבלתי מתנה נוסטלגית והסדר היה קטן ומתוק

השנה ליל הסדר ומה שקדם לו היו יוצאי דופן. הנה כמה הערות לסדר שרשמתי לעצמי אחרי הסדר:

מצה זה טעים לי!

אפתח בוידוי קורע לב ומפתיע: אני אוהב מצה. טעים לי מצה בלי כלום, רטובה ממים וגבינה מרוחה עליה, כמציה, קניידלך במרק. כל סוג ודרך. בישראל זה כמעט בון טון להגיד כמה מצה זה מגעיל, לא מזין ומשמין. אבל כאן, בניכר, זה בכל זאת יוצא דופן לאכול את הלחם הדרוס הזה ויתכן שזו הסיבה שהמצה הפכה לטעימה בעיני. אני לא אוהב להיות “כמו כולם”.

בסופר המקומי ניתן להשיג מבחר יחסי של מצות: ירושלים, יהודה, אביב, ללא גלוטן ועוד. מצות אביב מזכירות לי במיוחד את הילדות, שכן בכיתה שלי בבית הספר היהודי היה ילד אחד ששמו אלי. ומחוץ לבית של אלי בקריות חנתה תמיד משאית של מצות אביב. כולנו ידענו שאבא של אלי עובד במפעל המצות המפורסם, והוא הכי עסוק בפסח. לכבוד זכרון הילדות ההוא, הבאתי השנה הביתה ‘מצות אביב’ בחבילה קטנה.

בלאגן לקראת הסדר

קרה לי דבר שלא דמיינתי. התקרבתי למסורת היהודית, המקושרת לבית הוריי. זה לא שאני חוזר בתשובה, רחוק מזה. הדעות החילוניות שלי נותרו מוצקות כשהיו ואף התחזקו. אלא שאני מבין יותר, דווקא מחוץ לארץ היהודים, את המשמעות והעיקר במסורות היהודיות. פסח זו דוגמא נוצצת, שכן היא מחייבת את המשפחתיות, את ההחלצות לעבודה משותפת, את הסדר החיצוני בסביבה שלנו ואת הסדר הפנימי בנשמה שלנו.

בתוך כך, בתי הקטנה החליטה ללמד אותי על המשמעות האמיתית של המנהג לנקות ולסדר את הבית קודם לפסח. זו כנראה הסיבה שהיא טרחה והשקיעה והכינה את החדר בו היא משחקת עבורי. כך נראה החדר קודם לסדר:

IMAG1120

אני שמורת טבע

בשבוע שקדם לליל הסדר לימדתי באוניברסיטה ופסח זימן לי שתי הזדמנויות להתמודד איתו. באחת ההרצאות שנשאתי יצא לי להזכיר את פסח ואת הקטע מההגדה “בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו”. שאלתי את הנוכחים אם הם יודעים משהו אודות פסח. אחת הסטודנטיות, שאינה יהודיה, שאלה: זה לא מה שמסופר בסרט “The Prince of Egypt” ? השבתי, שהסרט ההוא דקומנטרי, מבוסס ככל הנראה על מקרה אמיתי.

במקרה אחר, ובנסיבות שלא אפרט כדי לשמור על חיסיון ופרטיות המעורבים בדבר, קיבלתי לידי מצה שמורה אמיתית. זו היתה מחווה מרגשת במיוחד. הסיבה שהתרגשתי אינה קשורה לאיכות המצה (שטעמה די דוחה, שכן היא נאפת בהקפדה ללא טיפת מים מרגע הקציר ובתנור אש ששורף את קצותיה). שמחתי כיוון שהמצה הזו הזכירה לי את הסדר של ילדותי, בבית סבא שלי, מנחם, אבא של אמי. בליל הסדר היינו נאספים המשפחה המורחבת מאוד, כל הדודים ובני הדודים, הדודות ובני הדודות, למפגש שנתי. כילדים היינו משחקים בכדור ומקשקשים בעוד המבוגרים טורחים על האוכל והכנת השולחנות. סבי היה מתחיל בקריאת המגילה וכל שנה היתה מתחרה בעצמו כמה מהר יקרא אותה כדי להגיע לחלק בו אוכלים (שולחן עורך). המצות שלפניו היו מכוסות בכיסוי המיוחד של פסח, וכן היתה בהן מצה שמורה (למיטב זכרוני). זו היתה חגיגה של משפחתיות, אוכל טעים (אטריות הביצים של דודתי היו השיא מבחינתי), משחקים והנאה.

קבלת המצה השמורה עודדה אותי עוד יותר לערוך השנה סדר שיזכר לטובה. ביום חמישי, ממש ברגע האחרון, לקחתי את בתי הקטנה והלכנו בדחילו ורחימו לסופר הקרוב לרכוש את המצרכים לסדר. כשחיים בשכונה בה יהודים רבים קל להשיג מה שצריך לפסח. אבל חרוסת למשל אין להשיג, לא מייבאים אותה לאוסטרליה ואיש לא מייצר אותה מקומית. כך מצאתי עצמי מביט במדפי הפירות היבשים השונים ומנסה לערבב בראשי אילו מהשקדים, או התמרים או אולי הצימוקים, צריך בשביל החרוסת. ממש לידי עמדה ישראלית אחרת עם אותה התלבטות. מסתבר, שאיש מאיתנו לא ממש יודע מה צריך בשל המתוק הטעים. נראה לי שבסוף שנינו ניחשנו.

מכת צפרדעים (בגרון)

אבל אז התערבה יד הגורל לרעתי. למרות כל הכוונות הטובות שלי, לא יכולתי לסלסל בקולי את שירי ההגדה למען “והגדת לבנך” (במקרה שלי, לבנות, שזה לא פחות חשוב, אם לא יותר חשוב!). בדיוק ביום שלפני הסדר חליתי בצינון די מרגיז, והתוצאה: צרידות ואיבוד היכולת לדבר בצורה סבירה. קול סדוק, שבור, חלש ומבולבל לא מוסיף ליכולות השירה העלובות שלי ממילא. כך נתממשה בגרוני אחת מעשרת המכות – צפרדע.

אבל מעז יצא מתוק. אשתי לקחה על עצמה לנהל את ההגדה ולתקשר עם הילדות בנושא. אני השתלטתי על מעט הבישולים (באופן יחסי, בטח בהשוואה ללילות סדר מרובי משתתפים), ואשתי שוחחה עם הבנות על דברים בהגדה, הראתה להם תמונות וקראה בפניהם את המילים והמשפטים. הילדות גילו התעניינות לפרקים, התרגשות פה ושם והתלהבות של ממש באירוע של חיפוש האפיקומן שסחף את כל השלוש למרוץ שמח ועליז ברחבי הבית.

כך, בקטן, בלי הרבה ציפיות אבל עם הרבה מצות, יצא לנו השנה סדר מתוק במיוחד, משפחתי ואישי. אני חושב שבישראל אולי כל זה לא היה קורה, והיינו מוצאים עצמנו אצל ההורים או קרובים. הריחוק מישראל גורם לדברים גדולים להיראות קטנים, אבל קטן זה לא בהכרח רע. לפעמים זה מתוק.

חג שמח!

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

רן פורת

הקמתי יחד עם חברים טובים את האתר הזה. השלמתי דוקטורט באוניברסיטת מונאש אודות הקהילה הישראלית באוסטרליה, שעתיד לצאת כספר. מלמד באוניברסיטה על ישראל והמזרח התיכון (מונאש), כותב (למשל מעריב). ממייסדי ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה אי"א. אזרח אוסטרלי שמח, שתמיד ישאר ישראלי. אבא גאה ל-3 בנות.

מספר פוסטים : 93

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה