• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

וידוי

וידוי

לימור מסידני כותבת על זיכרון וזהות בעקבות צפייה בסרט דוקומנטרי על מתי כספי בפסטיבל הסרטים הישראלי באוסטרליה

מאת: לימור פיינה

הסרט שפתח את פסטיבל הסרטים הישראלי באוסטרליה היה הסרט הדוקומנטרי על מתי כספי – וידוי .

אחרי שהסרט נגמר, אישה אוסטרלית שישבה מאחוריי אמרה לי, ״ראיתי שהסרט ריגש אותך, החברים שבאו איתי אמרו שהסרט לא דיבר אליהם והמוסיקה שיעממה אותם״. ואני השבתי שהבמאים, מתי כספי ובייחוד המוסיקה שלו הם חלק ממי שאני.

לפני זמן מה כתבה מישהי בפורום הישראלים של אוסטרליה, שהם החליטו לחזור והיא מבקשת מכולם להזכיר לה מה הטוב שהיא חוזרת אליו. היו שם הרבה מאוד חומוס, וגם משפחה, חברים, נופים ועוד קצת חומוס. וגם כאלה שאמרו לה לא לחזור. ולי היה ברור שהפריוילגיה הכי גדולה שיש היא היכולת להיות בהופעות חיות של יוצרים ישראלים.

מוסיקה שהכרנו בילדות, שאהבנו בנערות ורקדנו כבוגרים צעירים, תמיד תהיה שם להרעיד את המיתר הנכון בלב שלנו. כמו פס קול חיינו. רק שנדמה שיש מסה קריטית ואין מקום מיותר. הצלילים, המילים הכי משמעותיים לנו ליוו אותנו ועיצבו אותנו אז. בשנים ההם.

אולי שירים יותר משמעותיים לי מחומוס כי אחי ניגן כל יום (כל היום) בבית, ולימד אותי על הרמוניה, גיטרה אקוסטית, מאחורי הצלילים ובעיקר איך מקשיבים.

מתי כספי הוא חלק מהדי אן איי הישראלי. הוא כל-כך היה שם שלפעמים אפילו שנאנו אותו, כי כשהשמיעו אותו ואת חווה אלברשטיין יותר מדי אז סימן שאולי עוד פעם שכחנו שתשעה באב או שהיה פיגוע. אבל הוא היה שם  בכל הרגעים, להצחיק אותנו עם ״נוח והשיבוטה״ (מה זה לעזאזל שיבוטה ?) לרגש אותנו עם ״מקום לדאגה״ ולטלטל אותנו עם ״קול קורא״. אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה כלות נכנסו לאולם עם ״ברית עולם״.

יהודית רביץ אמרה שאת “לקחת את ידי בידך” צריך להכניס לבקבוקון והרי תמצית הישראליות.

מתי כספי כתב קרוב לאלף יצירות. קרוב לאלף לחנים. זאת מסה עצומה ושירים שלו ושל אמנים שהוא כתב להם שירים הושמעו בתחנות רדיו שונות במקביל. בעידן של צריכה תקשורתית קולקטיבית במדינה צעירה, כולם שמעו את אותם החומרים ואת אותו הניגון. מתישהוא בשנות השמונים התחילו הווקמנים וחלק ברחו למוזיקה מארצות אחרות פאנק בריטי או פופ אמריקאי. אבל אין אחד בינינו שגדל שם ולא ידע לזמזם את המלודיה, המילים ולרב יזכר באותם אימג׳ים – כי הרי הייתה תחנת טלוויזיה אחת ואותו השיר הדהד מכל המקלטים ברחוב.

מתי כספי הוא חלק מהדי אן איי שלי. אלפי ויותר השמעות שנכנסו למוח ונשארו שם, המילים המלודיה. וגם עשר שנים בלי תחנות רדיו ישראליות לא מטשטשות את חיות השירים והדמות.

הסרט הוריד וילון שהיה שם בין השירים לאיש שיצר אותם ומי שהוא. הוא העלה שאלות אבל ובייחוד גרם לנו לעצור ולחשוב רגע על מה שלקחנו כמובן מאליו. להעריך את היצירה המוזיקלית של אמן כשרוני שיצר במקום קטן עלוב ומשוגע. במקום עם הרבה דאגה.   

גם מל גיבסון צפה בסרט וידוי בפסטיוול הסרטים הישראלי בסידני. איזו חוויה הוא עבר ועם איזה מטען הוא יצא מהקולנוע? (מלבד האנקדוטה האלימה עם צלמת הפפרצי). המוזיקה לא העירה אצלו רבדי זיכרון מילדותו ובגרותו ולא נראה לי שהוא הבין משפט פשוט אך מלא בקונוטציות, שמתנגן כתפילה כמו – ״ואני האומלל מה אוסיף לדבר; אם הייתה לי תשובה, אז, אז הייתי חוזר״.

אבל ולהבדיל כמו הסיפור של דיוויד הלפגוט בסרט האוסטרלי “ניצוצות” מ-1996, בסופו של דבר אנחנו נשארים עם סיפור אנושי. ואם דני דותן ודליה מבורך (במאי הסרט) סיפרו אותו טוב, הרי שהוא ידבר אל כולם.


לימור פיינה מתגוררת בסידני, בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת ת״א ומרצה על תרבות וקולנוע.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 190

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה