• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

זבל באוסטרליה: איך לא נפלתי בפח

זבל באוסטרליה: איך לא נפלתי בפח

הלקח שלמדתי בימי הראשונים כאן – גם אשפה היא עניין של תרבות

אחד השיעורים הראשונים שלמדנו כשרק הגענו לאוסטרליה, לפני שנים בודדות בלבד, נגע לאשפה, לזבל. זה נשמע לא רציני, אולי קצת מסריח. אבל האמת שהנושא עמוק ומשמעותי. בואו ואחלוק איתכם את הסיפור, שאפשר שגם מוכר לחלק מכם באופן אישי ובגרסאות אחרות.

בישראל גרנו בבית דירות, כמו 85 אחוז מהתושבים בארץ. בקומת הקרקע עמד לו אחר כבוד “חדר האשפה” המאוכלס ב”צפרדעים” – אותם מיכלי ענק לאשפה. דמי הועד שלנו הלכו בין היתר לטיפול באותו חדר מעלה צחנה, שכן תרבות ההתייחסות לאשפה כפי שהיתה מוכרת לי דאז לא היתה ממש מעוררת כבוד. איש ושקיתו, חלק בפנים וחלק בחוץ, ריח לא נעים, לכלוך וגם צינור המים שתמיד מטפטף ומתרעבב עם “המיצים” המטפטפים מהשקיות החצי קרועות-כורעות תחת העומס. מתנצל, אבל זה לא היה מראה מלבב.

ואז הגענו למלבורן וגרנו בבית צמוד קרקע. נכון, יש כאלו גם בארץ, אבל מעולם לא זכיתי לחיות באחד. ניחא. למדנו מבעל הבית על הפחים עם המכסים השונים – ירוק לדשא, צהוב למחזור ואדום לכל השאר. שמחנו והתרגשנו. בימים הראשונים הפרדנו בהתרגשות בין התוצרת האשפתית של הבית לפי המבוקש. אלא מה? שכחנו באיזה יום אוספים איזה פח. ויצא שפספסנו הורקה של פח אשפה אחד. משבר. בימים שלאחר מכן הריח הצטבר והיה לא ממש נעים.

מצאתי עצמי מחפש פתרונות. ראשית, ניסיתי אצל השכנים. אין סיכוי. אחר כך, בצר לי, פניתי לסניף מק’דולנדס שהיה צמוד לבית (והעלה צחנה קבועה של בשר חרוך). הילדה הנחמדה בקופה נכנסה ללחץ רציני מהבקשה לצרף את האשפה שלי לשל התאגיד הענק. המנהלת סרבה בתוקף והסבירה שהעמסת משקל נוסף על מיכל האשפה הגדול של הסניף עלולה להביא לקנס.

חברים שביקרנו אצלהם הציעו לנקוט בשיטת המארב. כדי לטפל בעודפי אשפה (תוצאה של שיפוץ הבית) אב המשפחה, שכנראה עבר הכשרה בלבנון בנושא, היה מעמיס מלוא החופן את הפח הרלוונטי ומוציאו לרחוב ביום המיועד לאיסוף. אז היה מתחפר ומביט ממקום מחבואו כיצד המשאית מרוקנת לביטנה את הפח המשפחתי. המשאית היתה מסיימת והולכת לדרכה, נעלמת מעין עד שתשלים צד אחד של הרחוב ותשוב לטפל בצידו השני. זו היתה שעת כושר לגלגל חזרה את הפח הביתה, למלא אותו עד אפס מקום, ובריצה קלה להציבו אחר כבוד בצד השני של הכביש, משל היה פח חדש של השכנים ממול. המשאית התמימה היתה חוזרת ושוב מרוקנת את הפח, בלי לדעת שבעצם נפלה קורבן להונאת אשפה מתוחכמת.

התרגיל הזה היה בלתי אפשרי ברחוב בו השתכנו. בסופו של דבר מצאתי עצמי משוטט בשעות הקטנות של הבוקר בין פחי רחוב. למרות הבושה והפחד שאתפס, המשימה הושלמה בחלוקה מדודה של האשפה לתוך מספר פחים ציבוריים.

מהאירוע המכונן הזה נותרה בי שריטה. עד היום, ביום המיועד לריקון הפחים, אני מתוח. בהישמע הצליל המתוק של משאית האשפה קרבה אלינו, אני מזנק ממקומי ומדביק את אפי לחלון. בהתרגשות ובעינים כלות אני מביט כיצד האשפה מגיע למקומה הנכון. הקלה ותחושת ניצחון.

כך למדתי שהאשפה (והטיפול בה) באוסטרליה היא מטבע עובר לסוחר, ערך ומתייחסים אליה ברצינות. לא ניתן להשליכה ברשות “הצפרדע” הציבורית וללכת. איש איש אחראי לפסולת שלו, ועליו לוודא כי לא תפגע בסביבה, באחרים. אולי, רק אולי, גם התרבות האוסטרלית אינה של לזרוק רפש בפניך (דוגרי בלשוננו). ייתכן שזה טוב (נימוס, כבוד, כבוד למרחב האישי), וייתכן שלא כל כך (צביעות, מאחורי גבך מדברים אחרת).

ועוד זנב לסיפור. את אותו דיור זמני בו גרנו בתחילת הדרך ניקו מדי שבוע זוג מבוגר, שעד מהרה התברר שהם ההורים ילידי סין של בעל הבית, שנולד באוסטרליה. בהתחלה כעסנו ואף נעלבנו בשם ההורים (האבא היה חביב במיוחד והתעניין בשלומו של אריק שרון), שכך בנם מנסה לחסוך כסף ושולח אותם לעבודת כפיים קשה בגילם המאוחר. חוסר כבוד.

אבל בדיעבד התברר לנו שנפלנו בפח של תפיסה תרבותית מערבית. בסין העבודה היא בגדר ערך עליון, כולל בניקיון וטיפול באשפה. הבן למעשה שמר על כבוד הוריו בכך שהמשיך להעסיק אותם. כפי שנאמר וכבר נלמד – אשפה גם היא עניין של תרבות.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

רן פורת

הקמתי יחד עם חברים טובים את האתר הזה. השלמתי דוקטורט באוניברסיטת מונאש אודות הקהילה הישראלית באוסטרליה, שעתיד לצאת כספר. מלמד באוניברסיטה על ישראל והמזרח התיכון (מונאש), כותב (למשל מעריב). ממייסדי ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה אי"א. אזרח אוסטרלי שמח, שתמיד ישאר ישראלי. אבא גאה ל-3 בנות.

מספר פוסטים : 93

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה