• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

חוויות מלימוד סטודנטים באוסטרליה על ישראל והמזרח התיכון

חוויות מלימוד סטודנטים באוסטרליה על ישראל והמזרח התיכון

לא תיארתי לעצמי כמה יהיה זה מעניין, מאתגר ורצוף חוויות ללמד באוניברסיטה סטודנטים אוסטרלים, יהודים וזרים אודות ישראל והמזרח התיכון. סיפורים קטנים מאחורי הקלעים

כבר ארבע שנים ברציפות שנופלת בחלקי זכות גדולה. זכיתי להיות מתרגל (TUTOR) (וגם מרצה פה ושם) בקורסים של המרכז האוסטרלי לציבילזציה יהודית (ACJC) באוניברסיטת מונאש במלבורן. הקורסים אותם אני מלמד עוסקים ישירות בישראל, בסכסוך עם הפלסטינים והעולם הערבי, ובתולדות המזרח התיכון בכלל.

מדוע זכות תשאלו? הרי מורים ומורות ישראלים וישראליות מלמדים על ישראל מדי יום ביומו בבתי הספר היהודיים המקומיים את התלמידים. נכון, ויהיה לי מאוד מעניין לשמוע מהם מה החוויות שלהם בהקשר הזה.

ובכל זאת, קהל הלומדים, הסטודנטים שלי, שונה מתלמידי בית ספר יהודי, המכוון מראש למטרה של הקניית ידע יהודי ועל ישראל. הסטודנטים שלימדתי עד כה (וגם כיום) באים מרקעים קרובים ורחוקים, עם ידע בדרגות שונות על הנושא הנלמד – מהיכרות טובה ועד אפס מידע, וממדינות שאין להם שום קשר עם ישראל, וגם מקפידים להסתיר את קיומה מהאזרחים שלהן. יש המגיעים מתוכניות חילוף סטודנטים עם מדינות אירופאיות ואסייתיות, ויש גם את בוגרי בתי הספר היהודיים, ואפילו היו לי גם כמה ישראלים בודדים.

האתגר בללמד כל אחד מהקבוצות הללו הוא מורכב, מעניין ומחייב היערכות וגמישות. אני מבקש לחלוק אתכם כמה מהחוויות שאספתי עד כה. אני מחוייב בפרטיות של הסטודנטים כמובן אז אציין רק את האות הראשונה של שמם הפרטי.

עוד נקודה אחת שאני מבקש להבהיר לפני שאתחיל בסיפורים. כל קורס שאי פעם לימדתי מתחיל בשיחה ישירה עם הסטודנטים, במהלכה אני קורא להם – וגם לכם, הקוראים – שלא להניח מראש הנחות לגבי עמדתי הפוליטית בנושאים הנוגעים לישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. אני מפציר בסטודנטים (ובכם), לא לייחס לי עמדות שמאל, מרכז או ימין. באותה נשימה אני גם מבהיר, שהרקע האישי שלי בכל זאת עשוי מפעם לפעם לגרום לי להיות מוטה לצד כזה או אחר, ואם הדבר קורה – אז אני מבקש שיעירו לי על כך.

ועכשיו לכמה סיפורים ואנקדוטות קטנות, שאני מקווה שתהנו מהם, על מעללי עם כמה מהסטודנטים:

  • ב’ ניגש אלי בתום אחד השיעורים הראשונים של הקורס וביקש לשוחח עימי. בפגישה בינינו סיפר שהוא מבקש להגיע למשרה של אנליסט בתחום היחסים הבינלאומיים באחד ממכוני המחקר באוסטרליה. כששאלתי אותו לרקע שלו, הוא גילה לי שהגיע ממלזיה. ההפתעה מבחינתי היתה העובדה שעל פי מה ש-ב’ מספר, בבתי הספר במלזיה לא מלמדים על אף מדינה פרט למלזיה עצמה. פחות מפתיע היה שבוודאי אסור למורים לספר לתלמידים במלזיה על ישראל, יישות שאינה קיימת מבחינת המדינה המוסלמית הגדולה. לדבריו, אסור לו לבקר בישראל אי פעם. אבל החלום שלו הוא להשיג עבודה באוסטרליה, לקבל אזרחות או תושבות, ולא לחזור למלזיה. לא יכולתי לעזור לו הרבה אבל ניסיתי לתת לו כמה עצות. מעניין לציין שבסך הכל מדובר בסטודנט שמפגין הבנה לחומר שאני מלמד, למרות היעדר רקע.
  • גם א’, סטודנטית צעירה בשנות ה-20 המוקדמות של חייה, באה לשוחח עימי בתום אחד השיעורים, למעשה – ממש בתחילת הקורס, בשיעור הראשון. היא סיפרה לי בעיניים בורקות ששבה באחרונה מסיור בישראל וברשות הפלסטינית, שגם אותו ארגן המרכז (ACJC) באוניברסיטת מונאש. אחרי שהדגישה שהסיור גרם לה להרגיש שהיא מכירה את המצב מקרוב, היא ירתה לעברי את השאלה הבאה: “האם זה נכון שמדינת ישראל של היום היא למעשה בגידה בציונות?”. נשמתי עמוק ועניתי, שאני שמח שהיא מרגישה שהיא מנוסה מאוד ומכירה היטב את ישראל וההיסטוריה שלה – ולעומתה אני לא יודע הרבה שכן רק נולדתי, גדלתי ופעלתי בישראל יותר מ-35 שנה. הבהרתי לה את עמדתי, שהאמירה שלה היא פשטנית ולא מדויקת בלשון המעטה, שכן הסכסוך הישראלי-פלסטיני וההיסטוריה הישראלית הן מורכבות בהרבה מהצהרות פוליטיות כאלו ואחרות.
    במהלך הקורס התגלתה א’ כסטודנטית מבריקה, לא פחות. היא הפגינה יכולות ניתוח והבנה של החומר הנלמד, הציגה שאלות אינטיליגנטיות בכיתה ולא חזרה על הצהרות באותו סגנון. ל-א’ יש מודעות פוליטית גבוהה והיא פעילה בקמפוס בכל מיני קבוצות וארגונים. בהרצאה האחרונה של הקורס היא קמה והשיבה לשאלת המרצה, כיצד פותרים את הסכסוך, בדברים: “אני לא חושבת שיש פתרון פשוט, זה מורכב”. אחרי כמה דקות ניגשתי אליה ואמרתי: “I have taught you well” (לימדתי אותך היטב).
  • בתחילה גם ב’ הצטיירה כסטודנטית עם פוטנציאל להצטיינות. מסתבר שהיא טיילה לאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון: היתה בישראל, בילתה תקופה באיראן, נסעה בלבנון ואף נעצרה במחסום חזבאללה, ויש לה חברים מהימים בהם טיילה בסוריה. היא היתה נוהגת לתת דוגמאות ממסעותיה, להביא תמונות והוכחות. את האמת? קינאתי בה, שכף רגלה דרכה במקומות שאין סבירות גבוהה שאצליח אי פעם להגיע אליהם. מעט מעט אפילו חששתי שהיא תאפיל עלי בידע שלה “מקרוב”.
    אבל התבדיתי. למרות דיבורים גבוהה-גבוהה בשיעורים, ב’ לא הבריקה בלשון המעטה. היא סיימה את הקורס בציון לא מחמיא במיוחד. למרות זאת, כתבתי לה מכתב המלצה, והיא הגיעה אחרי הקורס להשתלמות באוניברסיטה מובילה בישראל. באחרונה אף כתבה לי שהיא וחבר שלה עומדים להגיע שוב לאיראן במסגרת ארגון הומניטרי הקשור ל-או”מ.
  • ק’ הוא סטודנט סיני, שבקושי היה נוכח בקורס. את הכיתה שאני תרגלתי הוא פקד פעמים בודדות, ואיש לא ראה אותו מגיע להרצאות. את העבודות שלו הגיש באיחור וברישול, ובמבחן הסופי נכשל.
    השיא מבחינתי היתה עבודה שהגיש לי אודות הסוגיה הפלסטינית. הטקסט כמעט כולו היה מועתק בחוסר תשומת לב מאתר פלסטיני, רצוף בשגיאות היסטוריות, הצהרות פוליטיות ושגיאות תחביריות גסות. שורת הסיום של העבודה היתה בוטה עוד יותר: “ולכן, אין למדינת ישראל שום זכות קיום”.
    אחרי ששקלתי בכבדות מה לענות, כתבתי באריכות ל-ק’ מדוע העבודה קיבלה “נכשל”. הבהרתי לו לגבי המסקנה שהציג: “זכותך לעמדה פוליטית אינה מוטלת בספק, והעמדה שהצגת – הגם שהיא אינה מקובלת עלי בשום צורה – יכולה להיחשב כלגיטימית בחוגים מסוימים. אבל אין מקום לעמדות פוליטיות בחיבור אקדמאי כסטודנט לתואר ראשון”.
    המרצה של הקורס היה רחום וחנון, ו-ק’ הוזמן לבירור וניתנה לו הזדמנות לנסות ולסיים את הקורס בציון עובר אם יגיש עבודה נוספת. למיטב זכרוני, גם את זה הוא לא עשה.
  • הסטודנטים היהודיים, בוגרי בתי הספר היהודיים, מחייבים אותי לא פעם לחפש דרכים לעמת אותם עם האופן שבו למדו אודות ישראל (והמזרח התיכון בכלל). לחלק מהם לא קל להתמודד עם ביקורת על ישראל, זוית פלסטינית על הציונות או הצגת דעות הסותרות את הסיפור הישראלי הקלאסי. זכור לי לפחות מקרה אחד שמצאתי את עצמי בויכוח סוער עם סטודנטית יהודיה שלא יכלה לקבל את “הנרטיב” (הסיפור) אודות הטרגדיה שפקדה את הפלסטינים בעקבות מלחמת העצמאות. מדי פעם אני מגלה בעבודות המוגשות לי ערבוב של עובדות היסטוריות (לכאורה) עם עמדות ציוניות הנפוצות בקהילה היהודית.
    יחד עם זאת, אני חייב לומר, שכמעט כל הסטודנטים היהודיים מגלים פתיחות, הבנה ורצון ללמוד את הסיפור מכל ההיבטים שלו. הגמישות הזו נוטעת בי אופטימיות לגבי הקהילה היהודית בכללותה בהתייחסה למציאות המורכבת בישראל והסביבה שלה.
  • מנגד, ובאותה מידה, ס’ עוררה בי חששות כבדים. היה זה אחד הקורסים הראשונים בהם שימשתי כמתרגל, ו-ס’ היא סטודנטית ממוצא פלסטיני. הרגשתי שאני במלכוד, שייתכן מצב שהיא (או אחרים) תטען נגדי שאני מפלה אותה לרעה בגלל שאני ישראלי והיא פלסטינית. בהתנהלות שלי מולה נהגתי במשנה זהירות, בכבוד מוגבר ובתשומת לב גדולה לכל מילה שאמרתי.
    למעשה לא היה בזה צורך. ס’ הפגינה בגרות, פתיחות ואיכויות למידה ובשום מקרה לא בא לידי ביטוי. אני חושב שבסופו של דבר נוצר מצב של אפליה, אבל אפליה מתקנת. בסוף הקורס, ובצדק, היא קיבלה ציון די טוב. לעולם לא אדע באמת אם היה זה בגלל שחששתי ממנה או שכך אכן הגיעה לה…

נקודה אחרונה שהייתי רוצה לשתף נוגעת למרצים והמרצות של הקורסים בהם לימדתי ואלמד (בתקווה). כולם, עד האחרון שבהם, הם אנשים מצוינים, שולטים בחומר, מפגינים ידע רב ואיכויות אקדמיות, ובעלי ניסיון והבנה עמוקים בנושאים שלימדו. הסטודנטים אוהבים אותם, ומפגינים כלפיהם כבוד. לא פעם התארחו בקורסים הללו מרצים “מקוריים” – חוקרים ידועי שם מישראל, או אישים עם רקע פלסטיני או ערבי אחר.

בכל זאת, רק מפעם לפעם ורק פה ושם, ובעיקר לגבי המרצים האוסטרליים, חשתי שאולי בנקודה מסוימת אני יודע קצת יותר, או קצת אחרת. זה נוגע לענייני שפה (עברית וערבית), מקומות בהם גדלתי או ביקרתי. אבל גם לתחושה האישית שלי שאני חוויתי באמת חלק מהדברים – למשל את מלחמת המפרץ, מלחמות לבנון והשירות בצבא; החיים היומיומיים בארץ, החדשות, פיגועים ועוד. אני חושב שבהרגשה הזו שלי אני לא לבד ושגם רבים מהקוראים, האוסראלים, חשים לא פעם שהם יודעים יותר כאשר ישנן שיחות עם אוסטרלים וזרים על נושאים הקשורים לישראל והמזרח התיכון. נקודה למחשבה.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

רן פורת

הקמתי יחד עם חברים טובים את האתר הזה. השלמתי דוקטורט באוניברסיטת מונאש אודות הקהילה הישראלית באוסטרליה, שעתיד לצאת כספר. מלמד באוניברסיטה על ישראל והמזרח התיכון (מונאש), כותב (למשל מעריב). ממייסדי ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה אי"א. אזרח אוסטרלי שמח, שתמיד ישאר ישראלי. אבא גאה ל-3 בנות.

מספר פוסטים : 92

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה