• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

יום הולדת ברילוקיישן: הלו, ישראל, אפשר קצת צומי?

יום הולדת ברילוקיישן: הלו, ישראל, אפשר קצת צומי?

זו השנה השנייה שבה אני חוגגת באוסטרליה, וחשבתי לתומי שבשנה שחלפה אצליח לבנות חיים עשירים מספיק כדי שכבר לא אהיה תלויה באהבה שאקבל מהארץ. אך למרות שיש לי כאן כמה חברות טובות שיחגגו איתי, גיליתי שמרכז הכובד לא מתחלף בקלות. הבנתי שלמרות המאמץ הרב לשמור על חיים מקבילים, זה פשוט בלתי אפשרי; מיכל יושאי חוגגת ומסכמת

טור תשיעי בסדרה. הוא פורסם באתר MAKO ומופיע כאן באישור המחברת

מיכל יושאי חוגגת יום הולדת עם בתה
אי אפשר להדחיק את הציפיות, במיוחד כאן. מיכל יושאי חוגגת יום הולדת עם בתה
צילום׃  צילום ביתי

לפני חודשיים החלפנו תקליט והתחלנו את השנה השנייה שלנו פה. כל תאריך משמעותי כבר מצוין כאן בפעם השנייה, ומהווה הזדמנות לחשבון-נפש של מה השגנו בשנה החולפת. איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום. אתמול מלאו לי 34 שנים. כלומר היה לי יום-הולדת. וזה בהחלט מועד טוב לחשבון נפש שכזה.

מה כבר ביקשתי, מאמץ קטן?

יש כמה סוגים של “טיפוסי יום-הולדת”. עבורי, ברוב השנים, זאת הייתה סיבה למסיבה ותירוץ טוב לקבל תשומת לב ופינוקים. מאז שאני אמא, יום-הולדת הפך ליום אחד בשנה שבו מותר לשים את עצמי במקום הראשון ולקבל קצת זמן לעצמי. יום שבו אני “לא רק אמא”. מאז שאני אמא גם הצורך בחגיגות נרגע, כי בספירת המלאי השנתית מופיעים הילדים שלי ובעלי בראש הרשימה, ואני באמת מרגישה שיש לי הכל.

אך התיאור הזה נכון עד ליום שבו יצאנו מישראל. ביום ההוא הכל התאפס ומאז אני נדרשת להוכיח לעצמי מדי יום מי אני ומה (ומי) יש לי. נכון, תודה לאל, המשפחה הגרעינית שלי נמצאת איתי וכולנו בריאים ושלמים, וזה העיקר. אבל אי אפשר להסביר את זה למי שנמצא בסביבה הבטוחה שלו, למי שהאדמה לא רעדה תחת רגליו. למי שלא חווה על בשרו מה המשמעות של לעשות מהלך של שינוי כמו שקל מאוד לעשות בגיל 3, או 10, או אפילו 20, אבל קשה עד כדי גיחוך בגיל 30 פלוס. יום ההולדת הראשון שלי במלבורן, לפני שנה בדיוק, היה יום נוראי. עדיין היינו במלון, בלי החפצים שלנו. בקושי הכרתי אנשים פה, והתאכזבתי מאוד מחלק גדול מהאנשים בחיי בארץ, שנראה שאימצו את “רחוק מהעין – רחוק מהלב” בזמן שאני ציפיתי שהכל ימשיך כרגיל, כי עשיתי שמיניות באוויר כדי לשמור על קשר שוטף. הייתה לי ציפייה גדולה שבתוך שנה אבנה לי פה חיים ענפים ויחסים קרובים, שיגרמו ליום הזה להיראות אחרת לגמרי, ושכבר לא אהיה תלויה כמו אוויר לנשימה באהבה שאקבל מהארץ. במידה מסוימת עמדתי ביעד הזה, כי יש לי כבר כמה וכמה חברות שיחגגו איתי השנה, אבל כמו מדי כברת דרך במסע הזה, גם פה גיליתי שלא כל-כך מהר יכול מרכז הכובד הזה להתחלף, ושהיסטוריה משותפת ורבת שנים ומשמעות תמיד תנצח את מה שבוסרי ושטחי וחדש ועדיין בבנייה.

למודת האכזבה מהשנה שעברה, ניסיתי הפעם להתחמק בכל מיני דרכים – יצירתיות יותר ופחות – ולהפוך את היום הזה ל”סתם יום” – בלי ציפיות, בלי אכזבות, בלי ספירות מלאי. אלא שסף הרגישות שלי היה כל-כך כל-כך גבוה ביום הזה, שפשוט לא הצלחתי להתחמק מהאגרוף המפוצץ כבר בשש בבוקר של 25 במאי, שהביא איתו פרץ רחמים עצמיים.

כי יום הולדת הוא לא באמת סיבה למסיבה כשלעצמו. הוא פשוט יום שהכל נבחן בו. רגיש להחריד, עד קצות העצבים החשופים. וכשאני כל-כך רחוקה מהבית, הדבר שהכי עומד למבחן בזכוכית מגדלת הוא החיים הכפולים שאני מנהלת, שני ה”סטים” של מערכות-היחסים, הקשים לתחזוקה, הקשים לתפיסה. יותר מאשר “מה הספקתי לבנות פה”, זאת כנראה תמונת מראה (מחרידה ומפחידה) למה שהשארתי מאחוריי. מי לא מוותר עליי, מי מתייחס – כמוני – ליחסים בינינו כמו דבר שהמרחק לא משנה אותו, מי יתעלה על עצמו ויעשה מאמץ קטן כדי להראות לי שאני חשובה לו. כי כן, צריך להתאמץ יותר כשאני בחו”ל – אי אפשר לשנות את זה. בשנה החולפת עשיתי הכל כדי להראות לכל מי שחשוב לי בארץ שמבחינתי העובדה שאני בחו”ל לא נותנת לי הנחות – ואני שולחת ברכה בדואר, שולחת מתנה, מתאמת שליחויות – וכמובן מתקשרת ביום ההולדת, בדיוק כמו שהייתי עושה בארץ, ולא מסתפקת באי-מייל/פייסבוק/ווטסאפ, שהופכים פה לאוויר לנשימה, אבל גם לביטוי מאוד מאוד נלעג לקלות הבלתי-נסבלת של העידן הווירטואלי. אז נכון, לא כולם כמוני, ואולי ההשקעה הזאת מוגזמת, אבל גם לי זה ממש לא בא בקלות.

אולי ההרפתקה הזו לא בשבילי?

היו דווקא לא-מעט רגעים נעימים ביום-ההולדת שלי: האורחים שלנו מישראל, גיסי ובתו, ששרו לי בבוקר ונתנו לי מתנות וברכה מרגשת; שלוש שעות שביליתי במספרה וחברה שהגיעה להיות איתי והביאה קפה ומאפינס; החברה שהגיעה בערב לביקור עם מתנה (ועוד ברכה מרגשת); מתנה מדהימה שקיבלתי מחברה בארץ והידיעה שעוד חברה שלחה חבילה שעדיין לא הגיעה; כמה שיחות-סקייפ עם אמא שלי, ברכה מצולמת מהמשפחה וחגיגת יום הולדת ביתית שהילדים מאוד נהנו ממנה ושחגגנו עם חלק מהמשפחה המורחבת, מה שכמובן חימם את הלב.

ובכל זאת, אתמול גיליתי שהציפיות שלי גבוהות מאוד, ולפיכך שכבתי מרוסקת למרגלות הר הציפייה הזה רוב היום. אין הרבה רגשות אנושיים מבישים ומכווצי-קומה יותר מאשר פתטיות עצמית של ציפייה-לשווא. לא ידעתי בדיוק אפילו למה אני מצפה, אבל בגדול ציפיתי לקבל אהבה. לראות שאני חשובה לאנשים, שחשוב להם לשמח אותי, שחשוב להם שארגיש בודדה ומיוסרת קצת פחות. שיבינו שלפחות כרגע, שנה וקצת אחרי שעברתי למקום חדש, זה עדיין יום מאוד קשה. התהלכתי עם תחושה עמומה של אכזבה ועם פלאש-בקים לשנה שעברה. לא הצלחתי לשים לגמרי את האצבע על מה בעצם כל-כך לא טוב.

ואז, בסוף היום, זה בא לי – חד כברק. כל מה שהיה עמום והתקשיתי מאוד להסבירו לכל מי ששאל אותי, בפליאה אמיתית, “אבל למה?”. שעה לפני שהלכתי לישון זה התבהר לי. מאז שהגעתי הנה אני מנסה, בשיניים, לשמור על תחושה שכלום לא השתנה. שהמרחק הוא טכני. שאני פה באופן זמני. אתמול, ביום ההולדת שלי, באופן שלא ניתן לשינוי או להדחקה, באחת ההתנפצויות הכואבות ביותר שהיו לי אל קרקע המציאות, הבנתי שהכל השתנה. שדבר לא כשהיה. שהמרחק ממשי וההפסדים אמיתיים ושהתחושה שהקשרים והקרבה והחיים המשותפים נמשכים כרגיל, היא אשליה. וששום מאמץ עילאי שאעשה כדי לנסות לשמור על הדברים, הרבה הודות לטכנולוגיה, כאילו היומיום ממשיך כרגיל, לא יוכל לשנות את זה. הסימפטום המקומי של זה ביום הולדת – שבארץ הטלפון מצלצל ללא הפסקה וכאן פשוט לא – הוא רק סימפטום.

אולי אין את מי להאשים, וזה פשוט המצב החדש. וזה פשוט כואב מדי. הרבה יותר מדי, וההפסד קשה מנשוא, עד כדי כך שלפעמים אני חושבת שאולי כל ההרפתקה הזאת היא פשוט לא בשבילי. הרגשתי את זה משש בבוקר, אבל רק בערב הבנתי את זה במילים: זאת שוב הייתה ההרגשה שהקרקע נשמטה תחת רגליי. שאני בחיים חדשים. בגלגול חדש. אם רוב השנה זה שינוי שאני מתחילה להסתגל אליו, לאמץ אותו, לחבק אותו ולאהוב אותו ולטפח, אפילו להוקיר, ביום ההולדת שלי רציתי רק להיות במקום הכי מוכר ובטוח ומובן מאליו. לא להתאמץ ולא לשאול שאלות.

מיכל יושאי חוגגת יום הולדת עם משפחתה
היו גם לא מעט רגעים קסומים ביום הזה. עם משפחתה
צילום׃  צילום ביתי

כך שספירת המלאי היא בעצם לא של מה שיש לי כאן, של מה שהצלחתי לצבור ולבנות, אלא על מה שעדיין יש לי “שם”. על מה שאמור להיות המובן מאליו. במקום שבו הדלת תמיד אמורה להישאר פתוחה לקראתי, גם אם פה לא הולך לי. ושם, במקום שאמור להיות המקום הבטוח, בבית, המכה הרבה יותר כואבת.

אבל אחרי יום מרסק כזה אוספים את הרסיסים ומסתכלים קדימה. ביום ההולדת הבא שלי הכל כבר ייראה אחרת, מוכרח להיות ;ועד אז אולי אנסה להתרכז במה שאני בונה כאן, שמתחיל כבר לתת הרגשה של ניצנים של חיים אמיתיים, ושהוא פרויקט-חיי. כל-כך קשה אני עובדת פה על חיים של ארבע נפשות, והפירות מתחילים להיראות יותר ויותר ובגאווה גדולה. רגעים קשים ומרסקים יש תמיד, ואני באמת מאמינה שככל שההתמודדות קשה יותר, כך תהיה גם הצמיחה ממנה. אחרי הכל, זה עוד רובד בטיול הגדול הזה שלי, שהוא חלק הכרחי מהחוויה: ברגע שהחלטנו לנסוע לאוסטרליה הוטל הפור על החיים שלנו, להיות הכל חוץ משגרתיים. אנחנו בהרפתקה אחת גדולה שכוללת טלטלות רגשיות עצומות. זה חלק מהעניין.

שמעתי פעם שחקנית אחת מספרת, שכל חוויה קשה שהיא עוברת, היא מאמצת לתוך הנפש שלה ולתוך רפרטואר פנימי שהיא משתמשת בו, כמו מניפה, בשעת הצורך על הבמה. גם אני מודה על רגעים כאלה, בסופו של דבר, ויודעת שהם מדשנים אותי, ושכמו החפצים חסרי-התועלת שאני מתעקשת לאגור, גם להם אמצא יום אחד שימוש שיגרום לכל זמן ההמתנה להיראות שווה.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 11

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה