• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

יום השואה הראשון שלי (במלבורן)

יום השואה הראשון שלי (במלבורן)

הצפירה שלא היתה, השאלות המוכרות והדיון שלקוח מדפי ההיסטוריה. חוויות של ישראלי באוסטרליה ביום השואה

הכותב הוא דוקטורנט בפקולטה לחינוך שבאוניברסיטת מונאש.

כשאני חושב על אותו היום (בעיקר על חוויותיי ותחושותיי במהלכו), אני מוצא את עצמי בוחן שני רבדים שונים, אך במידה רבה גם המשלימים זה את זה: הממד הנפשי וזה הוירטואלי.

בעוד שהממד הרגשי (עבורי) הוא כזה המורכב מזיכרונות, ממטענים תרבותיים, מחוויות אישיות ומתפיסות אידאולוגיות (ציונית – לאומית במקרה שלי), זה הוירטואלי אינו. עבורי אותו המרחב מתאפיין בפומביות, במהירות ובזמניות, הוא כזה שאינו מצליח לגעת ותמיד שומר מרחק. כזה שנמצא ‘שם’ (למיטב ידיעתי בפינלד ובארה”ב – היכן שמרבית חוות שרתי גוגל), והמנסה להתחבר ל’פה’. במחשבה שניה, הוא אולי מצליח במידת מה, אך באופן מוגבל. ואולם, לא ניתן להתעלם ממנו, וודאי לא כשהממד הפיזי נפגע (הגירה- יציאה מישראל).

מתוך כך, סיפור אותו היום (וערבו) יתחלק לשני חלקים. זה הרגשי (עם קורטוב מהממד הפיזי) וזה הווירטואלי.

חלק ראשון

אם כן, הגענו למלבורן לפני כשמונה חודשים. רגע וחצי לפני ‘עונת החגים’.

נחיתה, בית, רהיטים, חברים חדשים, להכיר את הסביבה, להשתלב בעבודה, להצליח בלימודים, גן ליואב…

אבל יותר מכל, טרדו את מנוחתנו החגים שבפתח. פעם ראשונה ללא המשפחה, אתם יודעים. את הבלבול והמבוכה פתרו עבורנו חברי הקהילה הישראלית והיהודית. רבים הזמינו אותנו להתארח, ופתחו בפנינו את דלת ביתם ושערי ליבם בחפץ לב כאילו היינו חלק ממשפחתם.

החגים החילוניים, או הלאומיים יותר, שונים באופיים. חגים או ימים מיוחדים דוגמת יום השואה והגבורה, יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נתפסים כקהילתיים יותר ממשפחתיים, ככאלה המלווים באווירה אחרת, כזו שחודרת אל העורקים והנשמה. ימים הפורטים על נימי הלב, המעלים זיכרונות ותחושות עמוקות יותר מהיום – יומיות.

ה ‘הכנות’ בישראל לפני יום השואה והגבורה (כמו גם לפני ימים מיוחדים אחרים), מתחילות זמן מה לפניו. ראיונות מקדימים עם ניצולים (+ דור שני ושלישי), מכוני מחקר ומורשת (ובראשם ‘יד ושם’) מקבלים ‘זמן מסך’, העיתונות מלאה פרסומים על טקסים (וסגירות כבישים), הילדים מתכוננים לטקס בבית הספר, וברחובות ניתן לראות ניצנים ראשונים של תליית דגלים (הרי עוד רגע יום העצמאות).

תהינו איך יראו הדברים באותו היום והערב שלפניו. הרי לא רק שהקהילה היהודית באוסטרליה (שהיא מבחינת הקהילה בעיקר סידני ומלבורן) היא הגדולה באוקיאניה, אלא שרבים מחבריה הם ניצולי שואה וצאצאיהם.

כך שבימים שלפני, חיפשנו אירועים קהילתיים פורמאליים או אלטרנטיביים, משהו. הימים, כפי שהם נוטים לעשות, חלפו במהירות, ומצאנו עצמנו בערב שלפני. מה עושים עכשיו? הפתרון המיידי – נעלה את ערוצי הטלוויזיה מישראל, ננסה לספוג משהו (סוף סוף תמורה לאגרה – אמנם שמשלמים אחרים, אבל עדיין). הבעיה – הבדלי השעות. בשעות הערב שלנו (באוסטרליה), בישראל צהריים. אולי נקרא עיתון מישראל (שוב, דרך המחשב)? המאה העשרים ואחת או לא, קריאת עיתונים (או ליתר דיוק פריסת הכותרת על השולחן, והנחת המוספים לצידה) עדיין לא נוחה דרך המסך. היא נשארת מרוחקת, שטוחה ובעיקר אינפורמטיבית. לא זה מה שחיפשנו.

טלפונים והודעות הגיעו מהחברים והמשפחה שבישראל. שאלות שרבים מחברי הקהילה הישראלית חווים, דוגמת ‘איך מציינים אצלכם את יום השואה?’, ‘מה עושים שם?’, ‘ (הילד) מבין את הדברים?’ עלו ונותרו באוויר, תלויות ומבלבלות. ‘בעיקר חושבים על זה’ ענינו, בלי להבין את הדברים במלואם. הערב בשיאו, ואנחנו מכינים ארוחה. החלטנו שנשוחח על האופן בו אנו מתעתדים להקנות ליואב את תחושת החגים בכלל. זה מה שעשינו. באותו הערב בישראל, כשרעם קולו של החזן ‘יְִזּכֹור ֱאלֹוִהים ֶאת ָּכל ַהְנׁשמֹות ׁשל ָּכל ְקִהּלֹות ֵּבית יִׂשָרֵאל…’, כבר היינו ישנים.

הצפירה (שלא היתה), תפסה אותי בספריה. לקחתי רגע לעצמי ועמדתי בצד. הרגיש לי משונה. החיים נמשכים כסדרם, כולם ממשיכים סביבי בשגרת חייהם,  ואיש לא מודע למעשיי באותו הרגע. לא יצא לי להיות לבד בצפירה מעולם. תמיד בעבודה, בבית, באוניברסיטה, ברכבת… פעם ראשונה.

אשתי לעומת זאת, החליטה לעשות מעשה. היא וחברה יצאו לבקר במוזיאון השואה הסמוך לביתנו. היא סיפרה שהיה מעניין, המוזיאון יפה ומושקע. הן הצטרפו לקבוצת תלמידים (מבי”ס לא יהודי, לדעתן) וחוו את הנושא דרך עיניהם. באותו היום, כשעברו ליד הספרייה העברית, ראו בכניסה זרי פרחים מונחים. לשאלתן באשר למניחי הזרים השיבו כי  הפרחים מונחים בכניסה מזה זמן,  מה ANZAC Day (לזכר החיילים היהודים), שאיני מטיל ספק בחשיבותו לתרבות המארחת ובכלל.

הכישלון לאתר סממנים פיזיים לציון היום העלה בקרבי תהיות באשר למקומה של הקהילה במלבורן, תחושת הביטחון שלה, והכרתה בחשיבות אותו היום. התחושה היתה מורכבת ביותר, אך אין להוציא מכלל אפשרות שלא ידענו היכן לחפש. אני מקווה שבשנה הבאה נגלה שפשוט החמצנו את הדברים ותו לא. בכל אופן, מכאן עובר המוקד  למימד האחר בו מתקיימת פעילות ערה של הקהילה – העולם הוירטואלי.

חלק שני

זמן מה לאחר שהגענו הכירו לנו מספר אתרים מרכזיים (בפייסבוק) המהווים ‘בית’ לקהילה הישראלית.

לא ברור מה היו הציפיות שלנו מהרשת באותו היום וערבו. אם כולם כאחד היו משנים את תמונת הפרופיל לטלאי היה עדיף? מה זה היה מסמל או נותן לנו (מבחינת התחושה)? וביום העצמאות, כשה wall מלא בהזמנות לאירועים שרק מחפשים סיבה להתקיים, זה שונה? כשתהינו בינינו (ועם אחרים), התגובות היו מעורבות.

ואולם, דווקא באותם אתרים התרחש הסיפור המרכזי.

בערבו של היום וביום עצמו עסקו רוב הפוסטים בטרדות היום – יום (המלצות על סוכני הגירה, השכרת דירות והצעות עבודה).

ואולם, היו גם שפרסמו דברים אחרים.

היה שביום השואה בחר אחר לפרסם קישור לראיון שנערך עם הרב לאו הנוגע למהגרים ישראלים בברלין, תחת הכותרת: “הרב כנראה שכח למה אנשים שוקלים לעזוב את הארץ”. היה גם פוסט שהעלתה אחת המשתתפות (מישראל) בו תיארה את יום השואה מתוך נקודת מבט פרטית. היא התמקדה ביחס לערביי ישראל, לקהילה ההומו – לסבית ולאחרים. איני זוכר אותו במדויק, משום שזמן קצר לאחר שהועלה, נמחק לעד.

אחר העלה פוסט – תמונה של צלב קרס שראה באחד ממקומות הבילוי במלבורן. התגובות עליו היו מרתקות.

Swastica

גרפיטי של צלב קרס – מלבורן (צילום: אסי ענבר)

כמי שלמד מדע המדינה, העביר סמינרים בישראל על השואה (לבני נוער) ושיעורים (כמורה המגיש לבגרות בהיסטוריה), הזכירו התגובות את הויכוח שהתנהל בגרמניה בקרב הקהילה היהודית ערב השואה.

‘הם לא מבינים מה הם ציירו’ ; ‘אלו רק ילדים’ ; ‘בואו לא נעשה מזה סיפור’ ; ‘נתעלם וזה יעלם’ ; ‘אולי הם בכלל רצו לצייר סמל הודי’ ; ‘זה לא מסמל כלום’ ; ‘פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה, ואני כבר שנים פה’. אני זוכר שקראתי מכתבי הקהילה היהודית לתלמידיי. רוח הדברים לא היתה שונה.

אם הצלחתם להגיע עד הנה, מבטיח שרק עוד רגע ואסיים.

לתפישתי, ההבדל בנקודת המבט (מישראל החוצה ומבחוץ) דרמטי ביותר. אם בישראל מוקד היום הוא ב ‘גבורה’ היהודית, מכאן להרואיזם הישראלי וכו’, הרי שבחו”ל הדברים נראים שונה. הדגש, לפחות לניסיוני (הקצר) מבוסס יותר על ‘לא להפריע’, אולי אפילו ‘להוריד פרופיל’, על התכנסות פנימה וחוסר אמון שהדברים יחזרו על עצמם.

לא פשוט. מעבר מנטאלי כל כך חד דורש הסתגלות לא מעטה. התחושה עימה נותרתי, אתם יכולים לנחש, מעט חמוצה ובעיקר מאוכזבת. אך אם להודות באמת, כעת אני בעיקר חרד להבנתו של ילדי את המאורע, ייחודו ההיסטורי וחשיבותו, תחת המטרייה התרבותית שאני חווה.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 1

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה