• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

ישראלים בברלין: מדורת השבט

ישראלים בברלין: מדורת השבט

הזירה התוססת ביותר של הקהילה הישראלית בברלין נמצאת כיום בפייסבוק. לצד מידע יעיל, תמיכה ועזרה הדדית – מתפתחים שם לעתים גם קרבות אגרוף וירטואליים

פורסם לראשונה במגזין “שפיץ” – מגזין עברי בברלין ומופיע כאן באישור

הערת מערכת “אוסראלים”אנחנו ממשיכים להביא לכם תמונות וסיפורים מחיי ישראלים אחרים החיים בתפוצות. הסיפור הבא על השפעת הזירה המקוונת על חיי המהגרים הישראלים בחו”ל נשמע לנו מוכר גם מאוסטרליה. מה דעתכם?

מאת:  / גיליון 1

באופן לא מאוד מפתיע, הזירה המרכזית של הקהילה הישראלית בברלין נכון להיום נמצאת ברשת. את קבוצת הפייסבוק “ישראלים בברלין” הקימה ב-2010 ישראלית בשם ניקול (חלק מהמרואיינות בכתבה ביקשו להזדהות רק בשם פרטי), וכיום (יוני 2012) היא מונה יותר מ-2300 חברים.

ניקול (28), הגיעה לברלין עם בן זוגה בקיץ 2009. “גם אז כמובן היה אפשר למצוא מידע רלבנטי ברשת, אבל היתרון המובהק של הקבוצה שלנו הוא שאפשר לקבל משוב על כל שאלה תוך שניות או דקות. היו בזמנו עוד שתי קבוצות פייסבוק בשם ‘ישראלים בברלין’, אבל מה שהפריע לי בהן היה ריבוי פרסומות ותכנים שאינם קשורים לחיי הישראלים בברלין”.

בקבוצה מתפרסמות עשרות הודעות ביום, ורובן זוכות למענה כמעט מיידי. פוסטים רבים עוסקים בחיפושי דירות ובהתמודדות עם הבירוקרטיה הגרמנית על ענפיה השונים, אבל הנושאים מגוונים ביותר ונעים בטווח הרחב שבין “איפה קונים סילאן/חומוס”/”מתי משחקים כדורגל”/”עם איזה חברה סלולרית הכי כדאי” וכו’ לבין דיונים סוערים על פוליטיקה, זהות, ושאלות הקשורות בהתנהלות בארץ זרה. אנג’ליקה (38), הגיעה לברלין ב-2006, והצטרפה לקבוצה מייד עם הקמתה: “בהתחלה היתה נחיצות גבוהה לאנשים עם ותק בעיר שיוכלו לספק מידע והייתי מאוד פעילה. אחרי תקופה מסוימת נוספו מספיק אחרים שרכשו ניסיון ויכולים לענות. היום אני מגיבה רנדומלית למה שיש לי כוח או מעניין אותי ספציפית”.

אמיר קוזינסקי (40), בברלין מ-1993, עובד בחברה גרמנית גדולה בתחום של פסיכולוגיה שיווקית ומנהל את תחנת ישראייר בברלין. “אני משתדל להיות פעיל בקבוצה ואף מקדיש לכך כמה שעות בשבוע. אני לא מחפש להכיר אנשים חדשים דרך הקבוצה, כי אין לי מספיק זמן להקדיש אפילו לחברים הטובים שלי, אבל אני לוקח חלק בדיונים ושמח לנדב מידע שנסמך על ניסיון של הרבה שנים”. ואכן, מהגרים “טריים” רבים מעידים בקבוצה כי המידע שהם מקבלים בה סייע להם מאוד בהתארגנות בעיר.

אולם לצד מידע יעיל, גילויי תמיכה ואף הצעות עזרה נדיבות (סיוע במילוי טפסים בגרמנית, העברה דחופה של דברים לארץ או מהארץ ועוד), מתגלעים לא פעם גם ויכוחים ועימותים קשים, שמתדרדרים לחילופי דברים אמוציונליים ואישיים. כאדמין הקבוצה, ניקול משתדלת להרגיע את הרוחות. בהודעה שכתבה לפני כמה חודשים ומופיעה כמסמך קבוע בקבוצה, היא מסבירה מדוע במקרים קיצוניים היא בוחרת למחוק שרשורים או אפילו לחסום חברים: “אין לי בעיה להיות מדי פעם השוטרת המעצבנת שמזכירה שזה פורום ציבורי וצריך לשמור על שפה נקייה, אבל יש אנשים שגם כשמסבירים להם את זה בחינניות ועם חיוך, מסרבים לקבל את זה שאפילו שמדובר באינטרנט, מאחורי המסכים יושבים אנשים אמיתיים שנפגעים באמת”.

ייתכן שהמתיחויות קשורות לא פעם לאמביוולנטיות המובנית של מהגרים (ואולי של ישראלים בפרט) כלפי השייכות לקהילת המוצא שלהם: מצד אחד רצון בקשר אליה, ומצד שני – רצון להיבדל ממנה. קוזינסקי: “התחושה שלי היא שחלק גדול מהישראלים שהגיעו לברלין בשנים האחרונות הם ‘פליטים’ של המצב החברתי והפוליטי בישראל. על פי הרושם שלי, רובם משתייכים לשמאל הישראלי (או מה שנשאר ממנו) ורובם כבר די ‘שבעים’ מהפוליטיקה בישראל”. אנג’ליקה: “אני חושבת שהיכרות מקרוב עם מערכת הרווחה, ההשכלה והמרחב הציבורי בברלין וההשוואה לחיים במאבק מתמשך בארץ מביאים לא אחת לזעם מאוחר ולהתפקחות. אישית הקצנתי מאוד בעמדות הפוליטיות שלי במהלך חמש השנים האחרונות”.

ענת בלייברג (60), לשעבר מנהלת המחלקה הסוציאלית של הקהילה היהודית בברלין, חיה בעיר כבר כמעט ארבעים שנה. למרות זאת, היא מוצאת עניין בקבוצה: “הרבה ישראלים מגיעים לברלין בעיקר כדי לא להיות בישראל. גם אני יצאתי מהארץ עם הר של טענות, אכזבות וטינה קשה. לא שכחתי את זה. אבל אם תופסים איך העולם מתקתק, אז רואים שישראל היא בין המקומות היותר טובים. האמת שאני לא תמיד נהנית – רמת הדיון היא לעיתים מתחת לכל ביקורת. זריקת עלבונות, הדבקת כינויים. אבל זה אצלי בדם. לא יכולה אחרת”.

טל (42), יותר מעשור בברלין: “לא כל כך מצאתי את עצמי בתוך הקבוצה. קיוויתי למצוא קולות שישקפו את תחושותיי בקשר לחיים בגרמניה/ברלין כישראלית וכיהודיה. ייתכן שיש הרבה יותר שמרגישים כמוני, אבל קולות אקטיביים שהביעו תחושות דומות היו ועדיין מעטים. היום את מקומי בקבוצה אני רואה כקול המביע דעה אחרת מול דעת הרוב הקולני שהיא, כפי שאני חווה אותה, עוינת מאוד ואוהבת לתעב את ישראל מרחוק, תחושה שאני רחוקה מלהזדהות איתה”.

חן שריד (27), שהגיעה לברלין ב-2010 בעקבות האהבה: “לפעמים יש דיונים פוליטיים מוצלחים שאני נהנית להשתתף בהם. יש מחשבות, או צורת חשיבה מסוימת, שרק ישראלים יבינו”.
קו דק נוסף שחברי הקבוצה עסוקים בו לעתים הוא הגבול שבין יצירתיות מבורכת לבין תחמנות שחלק מהישראלים בקבוצה נרתעים מ”לייבא” אותה לברלין. כך, למשל, כאשר מישהי שאלה כיצד ניתן להימנע מתשלום קנס לאחר שנתפסה נוסעת ללא כרטיס רכבת, חלק מהמגיבים נזפו בה על כך שנסעה ללא כרטיס מלכתחילה.

האם חברי הקבוצה כמהים לקשר עם ישראלים בברלין מחוץ למרחב הווירטואלי? תלוי את מי שואלים. אנג’ליקה: “יצא לי להיפגש לא מעט עם ישראלים למטרות עזרה או עניינים טכניים וכמו בארץ, עם רובם אין לי הרבה במשותף. חוויית הגירה לא מספיקה להוות בסיס לחיבור”. שריד: “אני, ולדעתי האישית הרבה מחברי הקבוצה, נהנים מהתמיכה שמספקת הקבוצה במרחב הווירטואלי, אבל לא מחפשים להתחבר עם ישראלים ורוצים להשתלב בסביבה המקומית”.

ישי זומר (33), חצי שנה בברלין, דווקא נהנה ליזום מפגשים עם חברי הקבוצה גם מחוץ לפייסבוק, אחד על אחד או באירועים קטנים משותפים: “אני מרגיש הרבה יותר מחובר לישראלים בברלין מבחינת אופי ועניין בחיים מאשר לישראלים שפגשתי בארה”ב, שרבים מהם נשארים בהרגשה מאוד מנותקת ובאו בעיקר בשביל לעשות כסף”. בעיניו, הרצון להיקלט בסביבה המקומית דווקא מגשר בין הישראלים שפגש כאן: “אני חושב שהמאמץ להשתלב פה (מבחינת שפה, ניירות וכו’) זה משהו שמשותף לישראלים שבאים לפה, ומחבר ביניהם”.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 190

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה