• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

ישראלים בברלין: מקום משלהן

ישראלים בברלין: מקום משלהן

דווקא משום שהיא רוצה להתערות בחברה הגרמנית ולא להיות כאן אורחת לרגע, איה נח הקימה יחד שתי שותפות את “המקום” – מרחב לתרבות יהודית חילונית בברלין.

פורסם לראשונה במגזין “שפיץ” – מגזין עברי בברלין ומופיע כאן באישור

מאת:  / גיליון 6

זמן קצר אחרי שאיה נח (38) נחתה בברלין, בנובמבר 2010, נדמה היה לה שעשתה טעות איומה. “הייתי לבד, והיה קר נורא, ולא הבנתי מה הולך. למזלי גרתי בהתחלה בסבלט עם עוד ארבע שותפות, אז היה לי עם מי להחליף מילה, אבל זו היתה דירה בבניין שהיה פעם מפעל, וקפאנו כל החורף”. קצת פחות משלוש שנים אחרי, בבית קפה נחמד ביום קיץ נהדר בקרויצברג, הדברים נראים אחרת לגמרי. איה נשמעת כמי שמצאה את מקומה, ככל הנראה גם בזכות “המקום“, מרחב לתרבות יהודית חילונית בברלין שהקימה לאחרונה עם עוד שתי שותפות.

היא נולדה בתל אביב וגדלה ברעננה, בבית “מאוד מאוד חילוני”, כהגדרתה. “את אמא שלי כל דבר שקשור ליהדות מכניס ללחץ. זה נראה לה טיפשי, בזבוז זמן”. בעקבות חברויות שנרקמו בצבא עם דתיים, החלה להתעניין מעט ביהדות. “בשלב מסוים אמא שלי, אולי מתוך דאגה שאחזור בתשובה, הפנתה אותי לבית מדרש ‘קולות’, והצטרפתי לקבוצה שעסקה בשאלות של זהות. הקבוצה הזאת היתה משמעותית בשבילי, כי עסקנו בטקסטים תלמודיים ואחרים, ופתאום הבנתי כמה אני בורה, כמה הסוגיה של אמונה באלוהים היא לא העניין, ואיך הטקסט הזה קשור אלי ויכול באמת לתת הסתכלות אחרת”.

בחייה המקצועיים עסקה איה בחינוך בלתי פורמלי, בעבודה עם בני נוער ובליווי צעירים בשנת שירות. במקביל, נמשכה לנושא איכות הסביבה, ולאחר שהשתתפה בתוכנית מנהיגות סביבתית של מרכז השל לקיימות, החלה להעביר הרצאות וסדנאות בנושא. “התחושה שלי היתה שאני מדברת סינית לאנשים – ‘יש מלחמה ואת מדברת איתנו על הפרדת אשפה?’. הרגשתי שאני עבד של שכר הדירה מצד אחד, ומצד שני שהנושאים שמאוד קרובים ללבי נתפשים כמשהו מאוד שולי. בדיעבד אני מבינה שהייתי מאוד מותשת מתל אביב, מהמאבק על כל דבר – כמעט דורסים אותך על האופניים, בתור כולם צועקים, והכל דחוף, לחוץ ומטורף. גרתי גם תקופה בקיבוץ רבדים ומאוד אהבתי את זה, אבל להישאר שם לא היה ריאלי מבחינה כלכלית. אין כמעט בתים להשכרה ומחירי הנדל”ן בשמיים”. חבר שידע שיש לה אזרחות גרמנית, הציע לה לנסות את ברלין, ואחרי ארבעה חודשים היא נחתה כאן.

ההתחלה, כאמור, לא היתה קלה. כחלק מניסיונות ההתאקלמות, היא הקימה קבוצת לימוד של פרשת השבוע בבית הכנסת בפרנקלאופר. “כל שבוע הייתי יושבת ומחפשת חומרים מעניינים באנגלית, כי הרעיון היה ללמוד בחברותא גם עם יהודים-גרמנים. היתה היענות, אבל מסיבות שונות זה נפסק אחרי זמן מה, ותקופה ארוכה ביקרתי בבית הכנסת באורניינבורגר. היה לי כיף, אבל גם חשתי תחושת זרות גדולה”.

ואז, בביקור האחרון שלה בישראל, בשיחה עם זוג חברים על נושא החיבור ליהדות, הם הציעו כבדרך אגב שתקים בית מדרש בברלין. “הרעיון מאוד מצא חן בעיניי, וכבר ישב לי בראש כשהשתתפתי בסמינר מנהיגות יהודית עם נציגים מעשרים מדינות שנקרא Shift in Thought, Shift in Action. אחת ההרצאות היתה על התנהלות עסקית בראי הסיפור המקראי, וכששמעתי את האופן שבו המרצה יישם את הפילוסופיה היהודית על נושא כה אקטואלי, אמרתי לעצמי: ‘הנה, זה מה שאני רוצה’. שם פגשתי גם את יעל שלזינגר ואת רפאלה אוסקר. דיברתי איתן על הרעיון, שהיה מאוד גולמי, והן מאוד רצו להצטרף כי גם הן חיות בברלין ועסוקות בנושאים האלה. יעל היא יהודייה גרמנייה מברלין, שההורים שלה הכירו בזמן ששהו בקיבוץ בישראל. היא והמשפחה שלה מאוד פעילים בקהילה היהודית. רפאלה היא במקור מקרואטיה, גדלה בהרבה מאוד מקומות בעולם, ולמדה בתוכנית לימודי יהדות של Paideia בשוודיה. התחלנו להיפגש, והחלטנו להקים את ‘המקום'”.

השילוב בין השלוש – איה הישראלית, יעל היהודייה גרמנייה, ורפאלה שאינה יהודייה כלל – מסמל במידת מה את קהל היעד הרחב ש”המקום” מעוניין לפנות אליו: “הדלת פתוחה באמת לכולם”, אומרת איה, “כל מי שתרבות יהודית מעניינת אותו. בקהילה היהודית בברלין מכירים בכך שיש בעיה. רוב בתי הכנסת ריקים. אנחנו רוצות שאנשים ירגישו שייכות ל’המקום’ ויזהו את עצמם איתו, שיהיה פעיל וחי. היינו רוצות רוצה שתהיה התחדשות יהודית חילונית. התחושה שלי היא שגם הגרמנים מאוד מסתקרנים. כמות הגרמנים שמדברים עברית שוטפת, נסעו לישראל, עומדים לנסוע לישראל, חיו שנה בישראל, התגיירו – מדהימה אותי. אני מניחה שזה גם קשור בהיסטוריה המרה המשותפת שלנו”.

יעל שלזינגר (מימין), רפאלה אוסקר ואיה נח. צילום: מיכאל (פראבוד) וכסלר

יעל שלזינגר (מימין), רפאלה אוסקר ואיה נח באירוע הפתיחה של “המקום”. צילום: מיכאל (פראבוד) וכסלר

ומה עם הישראלים?

“בחברה החילונית הישראלית עסוקים כל הזמן בתיוג שלך על הספטקרום של הדת. הפוליטיקה הדתית מייצרת אנטגוניזם, וגורמת לאנשים לפחד מהמילה יהדות, שמיתרגמת ל’איך צריך לחיות ומה מותר לאכול’. אני מבדילה את עצמי מחילונים רבים אחרים במובן הזה שאני מרגישה שהתרבות היהודית היא שלי בדיוק כמו שהיא של הדתיים. יהדות היא לא של אף אחד, היא של כל אדם, גם אם הוא רק מרגיש עצמו יהודי או מרגיש חיבור ליהדות. בישראל שאלות של זהות יהודית לא משחקות תפקיד כמעט, המדינה היא יהודית ואתה יהודי בעל כורחך. אבל בגלות פתאום אתה מבין שאתה צריך להגדיר את הזהות שלך. אין מבוגר אחראי שיעשה את זה בשבילך. אם אתה לא תציין את ראש השנה, אז לא יהיה ראש השנה. מצד שני, אני מרגישה שהשונות בין הישראלים כאן יותר גדולה מהדמיון ביניהם – יש הרבה קבוצות שהמכנה המשותף ביניהן לא מספיק גדול. כשמייצרים משהו ביחד צריך לעשות הרבה פשרות, ואני לא יודעת כמה אנשים מוכנים לזה. קבוצת היזמים הישראלית בתחום החברתי והתרבותי בעיר מאוד אינדיבידואליסטית, וקהילה זה דבר שהוא יותר מיינסטרים”.

התחושה היא שאיה עסוקה ביתר שאת בזהות היהודית שלה, דווקא משום שהיא כאן כדי להישאר. “אני רוצה להתערות בחברה הגרמנית, אני לא רואה את עצמי כאורחת לרגע. אחרי שהגעתי, מהר מאוד התחלתי לחפש את הישראלים, בשביל תחושת השייכות והביטחון, אבל כשאתה בוחר לחיות עם ישראלים זו הצהרה מסוימת, וההתערות שלך תהיה בהתאם”. עם זאת, היא מודה, שרוב החברים שלה עדיין ישראלים, ושלא הצליחה עד כה לשבור את “תקרת הזכוכית” בחברויות עם גרמנים. “אני עדיין לא מספיק קולטת את הראש הגרמני. השותף הגרמני שלי מאוד נחמד, אבל יש דיסטנס ושום דבר לא מובן מאליו. הגרמנים שיש לי איתם קשר הם כאלה שיש להם קשר לישראל או שישראל מסקרנת אותם. עם החברה הגרמנייה שלי תמיד צריך לקבוע מראש, אין דבר כזה ספונטניות. התחברתי גם עם השכנה מולי, אנחנו משאילות דברים, אוכלות ביחד, ומספרות דברים אישיים. אני מתה עליה וכשאמא שלי ביקרה היא נכנסה לבקר. אבל עדיין יש איזה מחסום שאני לא יודעת מהו, משהו תרבותי ולא אישיותי. הייתי רוצה ממנה יותר”.

האירוע הראשון של “המקום” שהתקיים במאי היה תיקון ליל שבועות בנושא אהבה ונשים, והתוכנית היא לקיים עוד אירוע במהלך חגי תשרי. “הכוונה היא לעסוק בתרבות יהודית מכל ההיבטים ולתת לה פרשנות שהולמת את תפישת העולם שלנו, בדגש על יותר סימני שאלה מסימני קריאה”, אומרת איה. “יש לי הרבה אי-נוחות עם מושגים ביהדות. הרבה דברים מתנגשים, סותרים, וגם זה שיעור – לחיות בעולם של סתירות. אני לא חושבת שהיהדות זה עולם שהכל נפלא בו. יש לי גם הרבה ביקורת. מישהו פעם אמר לי שהוא ‘אתיאיסט רליגיוזי’. הוא הסביר שהוא לא מאמין שיש אלוהים, אבל הוא מאוד אוהב טקסים ומקפיד עליהם. אני גם מאוד אוהבת טקסים ומאוד זקוקה להבדלה בין קודש לחול”.

אבל למה דווקא במסגרת של דת, ולמה דווקא יהדות?

“אני חושבת שרובנו לא מצליחים לעשות את זה לבד. מעט מאוד אנשים יכולים יום בשבוע לא לדבר בטלפון מתוך משמעת פנימית. אנשים זקוקים לטקסים שיבדילו את הקודש מהחול, לא במובן הדתי בהכרח, אלא לעשות משהו מיוחד, אחרת כל החיים שלנו הם שגרה אחת גדולה. בחברה החילונית הליכה לקניון היא סוג של בית מקדש. אתה מבקר שם באופן קבוע, נותן מנחה. אני חושבת שיש לנו בעיה, שאנחנו צריכים למצוא חלופות רוחניות, שלחיים שלנו יהיו משמעות בלי אלוהים. הרעיון של ‘המקום’ הוא לקחת את לוח השנה היהודי כעוגן להתבוננות. לפרק מושגים סגורים לכאורה, ולמצוא משמעויות שלא היינו מודעים להן. אם אתה מסתכל על המציאות באופן אחר, אתה גם תופס אותה באופן אחר ויכול לבחור מה לקחת ומה לא. מצד אחד גבולות כדבר מגביל, ומצד שני כמשהו שמזמן מסגרת לחוויה מדהימה. למה דווקא יהדות? גם בודהיזם הוא חלק מחיי ואולי אם הייתי נולדת נוצרייה הייתי מקימה מרכז נוצרי. אבל היהדות היא שמעסיקה אותי ואת השותפות שלי, ואנחנו חושבות שמה שקיים היום בברלין בנושא לא עונה לצרכים שלנו ולא מתעסק בסוגיות שאנחנו רוצות לעסוק בהן”.

יש סיכוי שבארץ היית עוסקת בנושא היהודי?

“הזהות היהודית ליוותה אותי ובאופן כזה או אחר הייתי עוסקת בה, אבל אני מניחה שלא הייתי מקימה את המקום. אני חושבת שזה מאוד מאפיין מהגרים, לעשות דברים שלא היית עושה במדינת המקור שלך”.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 188

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה