• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

ישראלי בברלין: הרהורים ישראלים

ישראלי בברלין: הרהורים ישראלים

“ישראלי אסלי שאוהב את כל מה שישראלי ועדיין יש לו עניין לא סגור עם הישראליוּת” – ערן לוי מברלין נזכר איך התרגש בשחרור גלעד שליט

רשימה מהבלוג של ערן לוי “לא עוזב את העיר” – על חייו של ישראלי החי מספר שנים בברלין. פורסמה באתר “ישראלים בברלין” ומופיעה כאן באישור

בראשון האחרון ראיתי את ארסנל מנצחת את סנדרלנד 1:2 ומשהו שם הדליק אותי. ראיתי קבוצה מסודרת ומאורגנת שמעבירה מסירות מדויקות ושולטת בכדור בצורה מעוררת התפעלות, כשמולה קבוצה אנגלית תרתי משמע, עם חלוצים גדולי מידות, עם משחק אגפים והגבהות אל תוך הרחבה. הרבה לא יצא לסנדרלנד מזה, אבל אצלי זה עורר נוסטלגיה לעבר הרחוק, אל ימים בהם של “משחק השבוע” בחמישי בערב. רק שם יכולנו לראות כדורגל אנגלי, וגם אז זה לרוב – ובמקרה הטוב – תקציר של משחק שנערך חודש קודם לכן.

למחרת כבר שיחקו אצלי בסלון סנט פאולי ופורטונה דיסלדורף. יש לי סימפטיה לליגה השנייה, בעיקר בשל העדפתי הישנה לבלות את ימי שישי אחה”צ, יחד עם חמשת הצופים האחרים, מול יונתן כהן, אלון מזרחי וחמישים רוכשי כרטיסים במכתש/עילוט/לויטה. יש לי סימפטיה לאירועים שעברו ואינם, שמזכירים לי שפעם החיים היו אחרים, ושזה ממש לא משנה שדברים משתנים, גם אם לטובה. אולי זו אחת הדרכים להתמודד עם הזמן שלא עוצר לרגע. התבגרות היא רק בראש, להיות צעיר זה סטייט אוף מיינד,.. ספרו את זה לעיניים שלי שמזמן מתחננות למשקפי מולטיפוקל.

גם המגורים בחו”ל עושים את שלהם. רחוק מהבית, קרוב ללב. ישראלי אסלי שאוהב את כל מה שישראלי ועדיין יש לו עניין לא סגור עם הישראליוּת. מעדיף את ליגת העל על כל ליגה אחרת ולא זוכר מתי בפעם האחרונה ביקר בבלומפילד. מכין בבית חומוס ולַבַּנֵה ועוגיות טחינה ושכח איך מגיעים לאבו חסן. מוריד את “2.3 בשבוע” ואת “החיים זה לא הכול” ולא סובל את ערוץ שתיים וערוץ עשר, כשהמרחק ו(שוב) הנוסטלגיה מעלים את רמת הסלחנות לערוץ הישראלי ביותר בארץ – הערוץ הראשון.

יש שיאמרו שאני ציני, הגיל עושה את זה לאנשים. יש שיסנטו בי על החיים בברלין הרחוקה והקרה שהצמיחה בי אדישות לנעשה במכורה. סביר להניח שיש מידה קטנה (קטנה מאוד) של צדק בדבריהם. אבל היום בבוקר הייתי כל דבר חוץ מהנ”ל. כשראיתי את גלעד שליט יוצא מהרכב במצפה הילה ואת כל עשרות אלפי הישראלים שעמדו על הכביש, במאהל המחאה ובכל מקום בארץ, הזלתי דמעה. התרגשות אמיתית, שמונעת מהדחפים הפנימיים ביותר להזדהוּת עם משהו, ולי יש את הדבר הזה שאין לאף אחד שאינו ישראלי ושרק ישראלי יבין – האחווה ברגעים קשים, האמונה בצדקת הדרך, הידיעה שיהיה טוב כי אסור לחשוב אחרת, השמחות הלאומיות, הגעגועים.

רציתי להישאר בבית, לבלוע כל מילה, לצפות בכל וידאו, לקרוא כל מאמר מערכת, לשמוע את המשפחה, את גלעד. בדרך לעבודה חשבתי לעצמי שגם גלעד יודע – החיים חזקים יותר מכל אדם שהיה קרוב אי פעם לאבד אותם. אחרי החזרה הביתה והשניצל-עם-צ’יפס ופסטה מתחילה החזרה לחיים, והם נראים לגמרי אחרת. זמנים השתנו, אירועים שינו ועיצבו את העולם ונופשונים בטורקיה ובסיני הפכו לזיכרון קרוב מעט יותר מרכבת חיפה-דמשק. לבלות עם המשפחה, לטייל בארץ, לשמוע את החדש של פוליקר ולגלות ששלמה ארצי מתפייט לאבדון בפריים-טיים העיתונאי.

 

אפשר לחזור לשגרה, להתעסק שוב בעבודה, לדאוג לעובדים שלי, להרכיב סופסוף את המנורה בסלון, להתרגש לקראת המשחק הבא של הרטה בשבת הקרובה. אבל רק מחר. היום אני רוצה עוד קצת מהאחווה ההיא, מהשותפות לדרך, מהישראליוּת האסלית ומעוד פינה שסגרתי עם עצמי.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 188

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה