• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

כבר לא תלויים בכם: ישראל בעליה הגולה בירידה (nrg.co.il)

כבר לא תלויים בכם: ישראל בעליה הגולה בירידה (nrg.co.il)

יהדות העולם פונה כיום לממשלת ישראל בבקשה לחזק את החינוך היהודי במטרה למנוע התכווצותן

הערת מערכת אוסראלים: מדי פעם נביא לכם כתבות ומאמרים שפורסמו בעיתונות הישראלית העוסקים בישראלים בחו”ל בכלל, או באוסטרליה בפרט. אתם מוזמנים להגיב על הכתבה הזו והאחרות, או לשלוח אפילו מאמר מסודר כתגובה, ואנחנו נפרסם אותו.

הכתבה הזו אינו מתייחסת כמעט לאוסטרליה. אך המצב שמוצג לגבי ארצות הברית נכון במידה מסוימת גם לגבי הקהילה היהודית באוסטרליה: האוכלוסיה היהודית מזדקנת והריבוי הטבעי נמוך (פחות מ-2 ילדים למשפחה). הגורם הדומיננטי ביותר בתוך הקהילה היהודית שתורם לצמיחתה ו’הצערתה’ הם המהגרים מישראל, אנחנו – צעירים יותר ועם יותר ילדים. ומכאן (ומסיבות נוספות) החשיבות הרבה שלנו בקהילה הזו, שיש להכיר בה.

כתבה זו פורסמה באתר NRG.CO.IL (מעריב) ומופיעה כאן באישור

בשקט ובלי ששמנו לב, יחסי ישראל והתפוצות התהפכו. פעם יהדות העולם המטירה תרומות וסיוע על ישראל הקטנה. כיום, ממשלת ישראל מתבקשת לחזק את החינוך היהודי בקהילות, כדי למנוע את התכווצותן

יאיר שלג | 4/6/2013

פעם, זוכרים בני הארבעים פלוס שבינינו, היו היהודים בחו”ל שולחים בגדים משומשים ל”אחינו בארץ־ישראל”. מי שהיו לו קרובי משפחה באמריקה או אירופה, חווה זאת על בשרו. כיום, לא רק שכבר אין משלוחים שכאלה, אלא שהתמונה השתנתה לחלוטין. כמעט התהפכה. לא מדובר אמנם על בגדים, אבל ממשלת ישראל היא זו שמתבקשת לסייע לחינוך היהודי הקורס בתפוצות. לא פחות חשוב, הקשרים הישירים שבין היהודים כאן ומעבר לים הולכים ומתרחקים. פעם מדובר היה בקרבת משפחה ישירה, היום מדובר על דרגה שנייה או שלישית. בעבר, תחושת השייכות היתה אוטומטית. כיום, היהודים בישראל ואלה שמעבר לים, כמעט לא מכירים אלה את אלה.

אין ספק שאם מדברים על תהליכים חשובים המתרחשים כיום בעם היהודי, המגמה החשובה ביותר היא הפיכתה של ישראל למרכזו הבלתי מעורער. גם יהודים שאינם דווקא ציונים אידיאולוגים מודים בכך. קודם כל, מבחינה דמוגרפית: ממרכז קטן שרוב יהודי העולם התעלמו ממנו עד השואה, הפכה ישראל לקהילה היהודית הגדולה מכולן – יותר מ־6 מיליון יהודים. יהדות ארה”ב, שנחשבה עד לא מכבר לקהילה הגדולה, מונה כיום לפי הספירה הרווחת רק כ־5.5 מיליון יהודים. אפילו יהודים קומוניסטים ממזרח אירופה שלא רצו לעלות לישראל גם אחרי השואה, מצאו את עצמם עושים זאת כתוצאה ממשברים כלכליים וגלי אנטישמיות בארצותיהם. כך שחזונו של הרצל, על ארץ־ישראל כמרכז מדיני ודמוגרפי של העם היהודי, בוודאי הולך ומתגשם.

יהדות ארה”ב, שנחשבה עד לא מכבר לקהילה הגדולה, מונה כיום לפי הספירה הרווחת רק כ־5.5 מיליון יהודים. חרדים בארה”ב צילום: גטי אימג’ס
אין מספיק ילדים

תמונת המראה היא כמובן היחלשותן של התפוצות. ההערכה הרווחת מדברת על ירידה של כ־50 אלף איש מדי שנה במספר היהודים בתפוצות. הסיבות: התבוללות, יחס שלילי בין לידות לפטירות, וגם עלייה לישראל. נדגיש שבניגוד לדימוי, ההתבוללות אינה הגורם המרכזי, אלא דווקא הריבוי הטבעי השלילי הוא שמכרסם ביהדות אמריקה. שיעור הפריון הממוצע עומד על 1.86 ילדים לאשה יהודיה, כאשר השיעור הנדרש רק כדי להבטיח המשכיות הוא 2.1 (כדי שמספר הילדים יהיה גדול משני ההורים, שיילכו מתי שהוא לעולמם). בישראל, כפי שמציין פרופ’ סרג’יו דלה פרגולה, חוקר מוביל בתחום הדמוגרפיה של העם היהודי, שיעור הפריון הממוצע עומד על קרוב לשלושה ילדים לאשה יהודיה. וזה, כמדומה, אומר הכל.

המשמעות הנוספת היא התחזקותה המשמעותית של האורתודוקסיה בתפוצות. לא בגלל המוני יהודים מתחזקים, אלא פשוט בגלל שבקרב האורתודוקסים שיעור הילודה גבוה בהרבה מהממוצע הכללי, בעוד ששיעור ההתבוללות נמוך בהרבה. פרופ’ סטיבן כהן וד”ר ג’ק יוקליס, שני חוקרים חשובים של יהדות ארה”ב, מצאו במחקר שערכו לאחרונה על הקהילה בניו־יורק רבתי שכמעט שליש מן היהודים אורתודוקסים, ואילו שיעור הילדים האורתודוקסים מגיע ל־61%. גם בבריטניה דיווח לאחרונה הרב הראשי יונתן זקס על מגמה דומה של התחזקות האורתודוקסיה. כל זה מחזק לכאורה את התחזית שהושמעה כבר לפני שנים רבות, לפיה בטווח הארוך יישארו רק שני סוגי יהודים: ישראלים (בעלי עוגן לאומי חזק) ואורתודוקסים (בעלי עוגן דתי חזק).

אבל כדי לבחון את רצינות התחזית הזו, כמו גם תהליכים מרכזיים נוספים בשאלת יחסי ישראל־תפוצות, דרוש מבט מעמיק יותר למתרחש בכל אחד מהריכוזים היהודיים הגדולים, במיוחד ישראל וארה”ב.

ישראל: מתחזקים במצור

בניגוד למתרחש בתפוצות, בגלל הרוב והדומיננטיות היהודית, בישראל כמובן ”ברירת המחדל” היא להיות יהודי. יתר על כן: בגלל סיבות שונות, כולל העימות עם הערבים ותחושת המצור המתמשך, ככל שעוברות השנים מתחזק בזהות היהודית־ישראלית המרכיב היהודי על פני המרכיב הישראלי. רנסנס היהדות של שני העשורים האחרונים – חיזוק העיסוק של חילונים ומסורתיים בזהותם היהודית (מוזיקה, בתי־מדרש, תיקוני ליל שבועות, פרשת שבוע וכד’) – הוא ביטוי מובהק של התופעה הזו.  החלק המתוקשר של התופעה הם בתי המדרש הפלורליסטיים ‘אלול’ ו’עלמא’ ודומיהם. החלק הפחות מתוקשר אבל היותר פופולרי בציבור הרחב, קשור בהתחזקות הזיקה לחסידות ולקבלה.

ארה”ב: היהדות מוצאת חן

בארה”ב קיימות מספר מגמות מעניינות. מצד אחד, כאמור, ההיחלשות הדמוגרפית הכללית והתחזקות האורתודוקסיה בתוך המרקם הכולל. יתר על כן: מחוץ לאורתודוקסיה כבר לא נותרה לגיטימציה לפעול כנגד נישואים מעורבים. כבר לפני כעשור, כשביקשו כמה מנהיגים יהודיים לצאת בקמפיין נגד הנישואים המעורבים (בתוכם שושנה קארדין, ששימשה כיו”ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים ומנהיגה מוערכת בקהילה הקונסרבטיבית), ההתנגדות החריפה בקהילה שיתקה את היוזמה. הסיבה כפולה: קודם כל, שיעור היהודים החיים במשפחות מעורבות כבר חצה את הרף שמאפשר להשמיע ביקורת בעניין זה. שנית, זה מנוגד לאתוס הליברלי המובהק של רוב יהודי ארה”ב.

מצד שני, בקרב היהודים שרוצים להישאר יהודים בולטת דווקא מגמה של חיזוק העיסוק בזהות. בעשור האחרון יש דיווחים על התחזקות מסוימת בשיעור הילדים הלומדים בבתי־ספר יהודיים עם תכנית יהודית מלאה (לא רק אצל האורתודוקסים), על התגברות לימודי עברית בריכוזי צעירים מסוימים ואפילו על חזרה מסוימת למסורת בקרב קהילות רפורמיות: יותר שמירת שבת (לא במובן האורתודוקסי כמובן) ויותר שיעורי תורה. במידה רבה, אלה אכן שני צדדיו של  אותו מטבע: ככל שהאיום על ההמשכיות היהודית נעשה חד יותר ורבים העוזבים, כך מבינים הנשארים שכדי להישאר יהודים, עליהם לחדד את מרכיבי זהותם.

מצד שלישי, כל החוקרים טוענים שאותה זהות תרבותית נושאת מרכיבים הרבה יותר אישיים והרבה פחות אתניים־שבטיים, ואפילו לא קהילתיים. גם בקרב הצעירים שמגדירים עצמם יהודים הולכת וגדלה הנטייה לא להיות חבר בבית־כנסת כלשהו, גם לא רפורמי; לא לראות בזהות היהודית משהו המבטא זהות לאומית או קהילתית, אלא סוג של תרבות מרתקת – באתוס, במוזיקה, באוכל – באותו אופן שתושב סן־פרנסיסקו יכול להגדיר את עצמו כבודהיסט, בלי שיש לו קשר משפחתי כלשהו למזרח הרחוק.

הדברים הגיעו לידי כך, שבמחקר של כהן ויוקליס נמצא שלחמישה אחוז ממי שמגדירים עצמם כיהודים בניו־יורק אין אף הורה יהודי, והם גם לא עברו גיור. כלומר, הם מגדירים עצמם כיהודים לגמרי מתוך בחירה אישית – או משום שהם חיים במשפחה שיש בה יהודים, או משום שהזהות היהודית מוצאת חן בעיניהם. כמו שמתאר זאת ד”ר שלמה פישר, עמית במכון למדיניות העם היהודי בירושלים ועורך הסקירה השנתית של המכון: “בעולם שלנו, אין יותר דברים מהותניים. תמיד יש בחירה”.

 אירופה: בין הפטיש לצלב

כמו בכל מקום בתפוצות, המצב היהודי הוא בבואה של המצב הכללי. במערב אירופה המשמעות המעשית של הכלל הזה יוצרת בעיה כפולה: מצד אחד, התחזקות המוסלמים – במיוחד האיסלאמיסטים הקיצוניים-  בכמה מדינות בולטות ביבשת, גורמת לתחושת חרדה במובן הפיזי. מצד שני, החרדה של הרוב הנוצרי־ליברלי לזהותו גורמת לו להיאבק עליה באופנים שיוצרים ליהודים בעיה תרבותית קשה, כמו איסורי המילה והשחיטה הכשרה בכמה מדינות. היהודים יוצאים אפוא קירחים מכאן ומכאן. הם עוד לא עוזבים בהמוניהם, מכיוון שכמו בכל מדינות המערב, הם ממוקמים לרוב בעשירונים הגבוהים מבחינה סוציו־אקונומית והם חשים שיש להם הרבה מה להפסיד מבחינה כלכלית מיידית, בעוד הסכנות לא מיידיות. אבל רבים מהם כבר מכינים את הקרקע לאפשרות עזיבה: כך, למשל, מציין דלה פרגולה שלא רק יהודי צרפת אלא גם יהודים רבים מבלגיה ומשווייץ קנו בשנים האחרונות דירות בישראל.

במזרח אירופה המצב שונה. למעשה, ברוב המדינות – למעט רוסיה, אוקראינה והונגריה – כמעט שלא נשארו יהודים. בהונגריה, המצב הכלכלי הקשה מעלה מחדש את השנאה ל’שעיר לעזאזל’ הקלאסי, היהודים. ברוסיה ואוקראינה עזבו כמעט כל היהודים שיותר השתלם להם לעזוב מאשר להישאר, לגרמניה, ארה”ב או ישראל. אלה שנשארו עשו זאת מתוך תחושה שעתידם האישי יהיה טוב יותר שם, כלומר בעלי ביסוס כלכלי או כאלה שיכלו לצפות לביסוס כזה, ומכיוון שנכון לעכשיו המצב הכלכלי לא השתנה דרמטית, הם צפויים להישאר.

שתי נקודות מעניינות לגבי היהודים מבריה”מ שלא הגיעו לישראל: גרמניה, שמאוד רצתה להוכיח לעולם שהיא שוב קולטת בחדווה יהודים, פיתתה אותם בהטבות מפליגות – מה שהזניק את מספר היהודים במדינה בערך פי ארבעה (מ־30 אלף ל־120 אלף) בעשור שחלף מאז פתיחת שערי ברית המועצות. אבל דלה פרגולה מדגיש שמדובר בזינוק לטווח קצר: מדובר לרוב בהגירה מבוגרת, עם מעט ילודה, וכבר עכשיו היא מתחילה להתמעט בקצב של כמה אלפי אנשים בשנה. בארה”ב מגיע כיום שיעורם של היהודים דוברי הרוסית לכ־15 אחוז מהקהילה, אבל הם אינם נוטים להתערות בקהילה הכללית אלא לשמור על מסגרות עצמאיות.

קהילות אחרות: בכפוף למצב

שוב, מצבם של היהודים קשור לחלוטין למצב הכללי בכל מדינה. במדינות דרום אמריקה שבהן מצב כלכלי טוב יחסית, גם מעמדם של היהודים די יציב והם נוטים להישאר. במדינות שבהן המצב הכלכלי והחברתי מתוח יותר, כמו ונצואלה של צ’אבס ויורשיו, גם היהודים לחוצים ונוטים לעזוב. דלה פרגולה מציין שקרוב למחצית מבני הקהילה בוונצואלה כבר עזבו, “וכמו תמיד, העשירים עוזבים לארה”ב, והחלשים יותר לישראל”. בדרום אפריקה שאחרי האפרטהייד המצב הכלכלי ורמת הפשיעה בעייתיים מאוד. לכן, כל מי שיכולים להרשות לעצמם (לרוב, לבנים עשירים) עוזבים את המדינה. ביניהם גדול במיוחד מספר היהודים, שעוזבים בעיקר לאוסטרליה. הסיבה: קשיי הסתגלות נמוכים יחסית, בזכות הדמיון לשפה האנגלית ולאקלים (שתי המדינות ממוקמות בחצי הכדור הדרומי).

תוכנית ההתרחקות

בקשרי ישראל והתפוצות, הסוגיה המרכזית היא כמובן יחסי ישראל ויהדות ארה”ב, המהוות יחד כ־80 אחוז מהעם היהודי – והשיעור עוד צפוי לעלות עם היחלשות הקהילות הקטנות יותר. בשיח העוסק בנושא בשנים האחרונות מדוברת מאוד מגמת ההתרחקות של הצדדים, ויש רבים המייחסים אותה לביקורת הגוברת של יהודי ארה”ב על מה שנתפס כהקצנה המדינית והדתית בישראל (בולט ביניהם העיתונאי והחוקר פיטר ביינארט, שזכה לתהודה רבה).

אבל יש חוקרים החולקים על התיאור הזה, או לפחות מציגים עמדה מורכבת יותר – הן ביחס לתהליך ההתרחקות עצמו והן ביחס למניעיו. ראשית, עולה הטענה שאת הביקורת על ישראל אין לתאר כלל כהתרחקות, שהרי ביקורת מבטאת בכל זאת עניין וזיקה. יתר על כן, במידה שיש התרחקות, היא נובעת בעיקרה מתהליכים טבעיים: ככל שעוברות השנים מתמעט הקשר הטבעי בין בני משפחה אחת שיצאו ממזרח אירופה לפני כמה דורות, חלקם לארץ־ישראל וחלקם לארה”ב.

בהקשר הזה, במידה שיש התרחקות, היא נובעת גם מהשינויים שתוארו קודם באופי הזהות העצמית של היהודים בשתי המדינות. אם הזהות היהודית בארה”ב נעשית מבוססת פחות על מרכיבים שבטיים ולאומיים ויותר על הזדהות תרבותית אישית, התוצאה הטבעית היא פחות התעניינות במה שקורה ליהודים אחרים – בין אם הם חיים בישראל, ובין אם בתפוצות אחרות; קל וחומר, כשבאותו זמן הזהות היהודית בישראל רק מחזקת את המרכיבים השבטיים שלה. כמו שמתאר זאת שמואל רוזנר, גם הוא עמית מחקר במכון למדיניות העם היהודי המתמחה ביהדות ארה”ב: “בתוך כל אחת משתי הקהילות, בישראל ובארה”ב, יש קשת רחבה של זהויות יהודיות. אבל בין שתי הקהילות הולך ומתחדד ההבדל בתפישה הבסיסית של זהות יהודית”.

מה שברור הוא, שככל שמרכזיותה של ישראל בעולם היהודי מעמיקה, כך גדל התפקיד המוטל עליה במערכת היחסים הזו. פייר בסנינו, אחד המנהיגים הבולטים של יהדות צרפת, נוהג לומר שמערכת היחסים הזו היא כמו בין אב ובן: בעבר, האב (התפוצות) טיפח את הבן (ישראל). כיום, האב הזדקן ונחלש ועל הבן מוטלת האחריות לטפל בו. ברוח זו, יזמה ממשלת אולמרט בספטמבר 2008 הכנת דו”ח שיתווה מדיניות אסטרטגית כלפי יהדות התפוצות. הכנת הדו”ח הוטלה על צוות של אנשי המכון למדיניות העם היהודי, בראשות מאיר קראוס (כיום מנכ”ל מכון ירושלים לחקר ישראל). אנשי הצוות ערכו עבודה מרשימה בהיקפה: הם ראיינו כ־300 אישים בולטים בישראל ובתפוצות, וכעבור קצת יותר משנה, בסוף 2009, הגישו לממשלת נתניהו את מסקנותיהם.
הרוח העיקרית של המסקנות דיברה על הכרה באחריות הישראלית הגדלה והולכת לחינוך יהודי בתפוצות ולחיזוק הקשר הכולל עם התפוצות. הכוונה היתה לכונן תכנית חומש שתפעל למימוש שש ההמלצות המעשיות של הצוות: דאגה לכך שכל צעיר יהודי בתפוצות יגיע לפחות פעם אחת לישראל (פרויקטים כמו תגלית, מסע, החוויה הישראלית, ועוד); הפצת תרבות יהודית וישראלית ברחבי העולם; הקצאת משאבים ישראליים לטיפוח החינוך היהודי בעולם; חיזוק הזהות היהודית בישראל עצמה; הקמת קרן משותפת לישראל ולארגונים יהודיים להבטחת “עתיד העם היהודי”, ועידוד פרויקטים משותפים לצעירים ישראלים ויהודים בתחום האוניברסלי של “תיקון עולם”. בפועל, מאז השלמת הדו”ח, התכנית לא הועלתה על שולחן הממשלה. ממשלת נתניהו הגדילה מאוד את התקציבים לפרויקט תגלית, אבל יתר מרכיבי התכנית כלל לא נידונו, ובוודאי לא יושמו.

תיקון עולם בעייתי

אגב, ראוי להתעכב על הבעייתיות שבמרכיב “תיקון העולם” בתוכנית. עם כל החשיבות של הפעילות היהודית למען העולם, ללא טיפוח מקביל של מרכיבי זהות יהודיים עצמיים ספק אם תהיה לה תרומה משמעותית לעתיד הזהות היהודית. קראוס מדגיש שבתכנית של הצוות שלו, רעיון תיקון העולם היה אמור להתקיים בשיתוף פעולה בין צעירים ישראלים ויהודים. “אי־אפשר להתעלם מהעובדה שמרכיב ‘תיקון העולם’ הפך מרכזי בזהות היהודית־אמריקנית, וממילא יכול להיות מכשיר טוב גם בשימורה של הזהות הזו”.

הצעה נוספת שעלתה בנייר עמדה של רוזנר ועמיתו דב מימון היא קיום מפגש והיכרות ישירים בין צעירי הקהילות השונות. יתכן שהביקורת ההדדית תיחלש במפגש אינטנסיבי ישיר. בשנים האחרונות הועלו גם בשיח הציבורי בישראל רעיונות ליצירת תכנית לימודים שתעסוק ביהדות התפוצות – אלה מומשו במידה מצומצמת.

האמנם העתיד היהודי צועד לכיוון התרחקות טבעית ובלתי נמנעת בין ישראל והתפוצות? פישר לא מקבל את הטענה. “אני רואה גם בישראל עלייה של המרכיב האזרחי של הזהות. גם הציבור המזרחי בישראל שמזוהה כמסורתי, לפחות זה שחי במרכז הארץ, הולך ומחזק סממנים של מעמד ביניים בורגני. הייתי אומר שהדתיים הופכים ליותר מסורתיים, והמסורתיים ליותר ישראלים כלליים, כך שבעניין היחסים בין הקהילות אני די אופטימי”.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 188

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה