• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

כותבים בהנאה – חלון אל מחוזות היצירה: “הלילה האלף ושניים”

כותבים בהנאה – חלון אל מחוזות היצירה: “הלילה האלף ושניים”

יצירה נוספת במסגרת הפרוייקט לעידוד אמנות ויצירה ישראלית באוסטרליה באתר אוסראלים

בכתבה זאת, אנחנו משתפים אתכם ביצירה נוספת שנכתבה על-ידי אחד ממשתתפי הסדנה שלנו – “ספרות עברית וכתיבה יוצרת” – הזוכה להצלחה רבה בקרב הקהילה הישראלית הבוגרת בסידני.
הסיפור “הלילה האלף ושניים” נכתב ע”י יוסף זרצקי (מופיע בתמונה עם כובע ומשקפיים) מחוץ למסגרת הסדנה שלנו והוא שיתף אותנו בסיפור באחד ממפגשינו, בו גם ניתחנו חלק ממאפייני הסיפור והמוטיבים המופיעים בו.

תודה לאתר אוסראלים שפתח בפנינו במה חמה ומזמינה.
שתהיה לכולנו קריאה מהנה.

הקדמת המחבר

עם הגירסה שלי לסיפורי אלף לילה ולילה, העליתי את חיבתי לריקודי בטן לדרגת אמנות. הלוואי. והתרחקתי משורשיי, בתור יליד סידני, במשהו. בדומה לרבי–הפושעים — בייחוד כאלה שב”בטמן“ — טמנתי את עקבות זהותי (התרבותית) בתוך הסיפור. תגובות תתקבלנה בברכה.


הלילה האלף ושניים / מאת יוסף זרצקי

בלילה האלף ושניים אמר המלך שהריאר, כאשר נשלמו אהביהם:
”ריפאת את נפשי מחלייה, הו שהרזאד.“
לכך השיבה, ”לא אני שריפאתי, אלא נפשך הקדושה נתרפאה מעצמה. מהי הנפש, אם לא כיסופים טהורים? הנפש נכספת למאהבה. אם היא חדלה להאמין שמאהבה יבוא, היא תחלה. אך היא מנסה תמיד להרפא: היא מקשיבה ברעבון לכל מה שיכול להחזיר את אמונתה. מסיבה זו, ושום סיבה אחרת, ניאותָ לשמוע את סיפוריי.“
ענה שהריאר המלך: ”נרפאתי, אף על פי כן על המעשים שעשיתי בימי חוליי אצטרך ליתן את הדין. לגיון הבתולות ששגלתי בלילה והוצאתי להורג בבוקר — קול דמיהן צועק מהמיטה הזאת, ולא משנה כמה יוחלפו כליה.“
השיבה שהרזאד: ”הכל גורל. מי שחוזר בתשובה שלמה לא יחוייב בדין, באותה מידה ששחקן לא יחוייב על המעשים שביצע על הבמה.“
”באמת הבאת אותי לידי תשובה, אהובתי שהרזאד. דברייך משיבי נפש. הואילי להתחיל סיפור חדש.“
”כל הסיפורים שידעתי מבית אבא הווזיר כבר סיפרתי. אבל אם ייטב בעיני המלך אספר מעשה ששמעתי מפי יוּסף, הסריס המדומה.“
”מה!“ המלך התקומם ודרש לדעת על שום מה נזקקה לתואר כזה ביחס לאיש הממונה על ההרמון.
”נו באמת,“ ענתה שהרזאד, ”זכרותו עומדת טפחיים באויר!“
”האדם הזה מות יומת!“ נשבע המלך בחמת זעם, ”— אולי לאחר שיוכשר לתפקידו בדיעבד.“ אבל שהרזאד ביקשה רחמים על יוּסף, ואמרה שאם המלך מייחל לרחמים לעצמו, ראוי שירחם על יוּסף. דבריה היו כדרבנות לשומעם, אשר סיכם: ”חי האל העצום אם יפול מִשַׂעֲרתו ארצה — אם הסיפור שווה. ולא — יישמר לנפשו.“
לפיכך פתחה שהרזאד במעשה הציפור והאסירה.

                                                                                                             *     *     *     *     *  

הו מלך מצליח, היתה אשה יפה אסירה בארמון במצוות אביה, שכבר מת. סבב את הארמון נחל מים שוצף. רבות התפתתה האשה להכנס למים. כחולים או ירוקים היו ונקראו מי הכיסופים. אולם המים היו קרים וכואבים, לאחר שצללה בהם, והזרם היה כה חזק שאי אפשר היה לעבור אותם בשחיה. מגג הארמון נראו למרחוק כיפות ומגדלים של עיר. קולות שמחה וחגיגה היו מגיעים בלילות הדוממים. היא בכתה ושאלה את עצמה, מי יושיעני? איך אושיע את עצמי? היא ניסתה לעשות סירות מרהיטי הארמון, אך גיגיות משונות אלו טבעו כמעט מיד.
שם האשה היה אפתיכאר, ולה ציפור ממין זכר ושמו עצפור. פירוש אפתיכאר זכרון, ופירוש עצפור ציפור. הציפור לא נכלא בכלוב, אלא היה מנתר ומעופף מחדר לחדר, ועומד על כתפה של האשה כאשר זו עמדה על הגג לצפות, ולאשר זו צופה גם זה צופה.
הציפור עצפור גם הסתכל בעיון כאשר בעלתו העתיקה שירים בכתב יד ענוג. זה היה תחביבה. יותר מתחביב, היתה זו הצלתה. למרבה המזל אביה כינס בארמון כתבים מסוגים שונים, ולימד אותה לקרוא. אילמלא הספרים וידיעתה לקרוא בהם, מובטח שהיתה מתה. בין כל הספרים, ראש נחמתה היה אסופות המשוררים, להן ייקרא דִיוָאן. מתוך אלה היא אהבה להעתיק אותם השירים שדומה שדיברו בשמה וביטאו את משאת נפשה. עצפור ראה את מה שהעתיקה וניחש מה היה בליבה. שהרי הציפור בחייו הקודמים לחיים אלה לא היה אלא עטרת המשוררים שַמס א–דין חאפז, המכונה לשון הנעלמים.*
ויהי היום, ואפתיכאר העתיקה מדיואן חאפז. בלי משים היא עשתה טעות, והמשיכה. עצפור קיפץ מסביב באי נחת עד שפסע על הדף וסימן את הטעות במקורו אשר העלה והוריד כעין דליי השקיה. על כרחה אפתיכאר נתנה דעתה למעשי הציפור. משנוכחה שהציפור מצביע על טעות סופר, היא נצטעקה. ”מה אתה, עצפור? עִפרית אתה? — שד?“
עצפור שתק. הוא כבר עשה מה שלא ייעשה. אם עוד ידבר דברים ברורים, אזי יעבור על חוק עולם לכל חי לא–מדבר. (פטור יש בחוק זה לעופות מסוג parrot לומר פארודיה). בעלתו נרתעה ממנו בבהלה והפצירה בו שיסביר את עצמו. מה יהא עליו עכשיו? מה יהא עליה האומללה? עונשו בראשו, ואל ישאיר אותה חרדה.
המקור נפתח ויצא קול אנושי צייצני.
”אל תִפחדי, אפתיכאר יקרה. אינני עִפרית, אלא ציפור. ככל הציפורים הייתי הרבה דברים. הייתי בן אדם. בהיותי בן אדם באו אלי השורות שהואלת להעתיק כרגע. לְהַוותי, לא יכולתי להביט בשינוי כלשהו מאותו נוסח, שנולד בחלום ואין לו קיום אחר מחלום.“
בנימה פראקטית הוסיף: ”טעות לעולם חוזרת.“
אז יקריא הציפור את השיר הזה :

תיבה זו מושחתת    /     בכל אות מעווותת
תיכתב מתוקנת    /     באל”ף נאמנת
ובנו”ן מכוננת        /     וביו”ד מצויינת
כאשר אני        /     לא אהיה אני

הפכה אפתיכאר בדברים במשך דקות ממושכות, עד שירדה לסופם. ”הלא אתה שמס א–דין עצמו…?“ שיערה. הציפור כופף ראשו בתנועה חדה, ותיקן: ”הייתי.“
”איך זה שאתה עכשיו ציפור?“
השיב עצפור: ”שמס א–דין חשק באשה מסויימת, אך ללא הועיל.  מתשוקה זו לא נפטר ואף התמסר אליה כולו. אנחותיו היו לשירי הע‘זאל, ואנקותיו היו למרובעים◦ —

אהה עשית לי עוֶל, מתֻקה
שסִלּקת אותי בבֹשת הפנים —
וַאני אוהב אותך עת ארֻכּה
ושׂשׂ לבלות אִתך בַנעימים.

”כך נגזר עליו לעבור ייסורי אהבה, כדי ששירתו תתן פורקן לסבלם של המונים. אלא שלפי הצער — השכר. דינו ניתן לגלגול אחרון במעגלי צדק. כל חיות הארץ נופלות ארצה בתום חייהן, לא כן הציפורים, הפונות השמימה.“
”מתי תעוף השמיימה, עצפור?“
הוא יעזוב אותה, חשבה, והיא תיוותר בודדה לנפשה.
”אפשר שלא אלך לשמיים,“ אמר. ”לא כל הציפורים תעשינה כן. את גוויותיהן של אלה רואים במקומות שוממים.“
אפתיכאר שמימיה לא היתה במקום שממה ולא ראתה פגר של ציפור, החלה לבכות בראותה בדמיונה את עצפור שלה מוטל מת.
”עוף לשמיים,“ הפצירה, ”— אבל קח אותי אתך!“
“אי אפשר,” ענה הציפור. “לשמיים חייבים לעוף כל אחד בכוחות עצמו.”
”אז למד אותי איך לחצות את מי הכיסופים!“
כמה עצפור היה בוכה עימה, אילו יכול. אולם הדמעות לא ניתנו לציפורים. את כח התעופה קיבלו תחתיהן. הוא אשר הביא מֶוולאנא (רומי) את מקרה התוכי שהיה שבוי בארץ נכריה, ונשאל אם הוא רוצה למסור דבר לאֶחיו. ביקש המיסכן להודיעם שדמעותיו שיקוייו, אך מחוסר דמעה אמר שהוא שותה כוסות של דמו.
על העופות לשכוח חיים קודמים, אולם עצפור לא שכח את יסוריו של חאפז.
”הוי לשון הנעלמים!“ היא התחננה אליו בכנוי שניתן למשורר עוד בחייו, על שום שנתן ביטוי לסבלם של רבים נסתרים ועלומים. מי הסובל הנעלם יותר ממנה?
הוא לא יכול לסרב לה עוד. ”היא תינצל,“ אמר בלבו.
הציפור הורה לאפתיכאר לרשום הודעה בכתב זעיר על פתק קטן. היא תתאר את עצמה, את המאסר בו היא נתונה, את מראה הארמון ומיקומו ביחס לעיר. הנייר יגולל ויהודק אל רגלה של הציפור. כך עשתה אפתיכאר, ובבוא השעה ניצב עצפור על מעקה הגג, מוכן לעוף עם הקריאה לעזרה.
בלב חרד היא המטירה עליו שאלות. לפי מה תדע למי למסור את המגילה? מה אם יבואו אנשי בליעל ואהיה ברע יותר מהיום? איך אסתדר בלעדיך? מתי תחזור? סופו של דבר, נראה לה מסוכן מדי והיא רצתה לבטל את המשימה.
אולם עצפור הציע לה לכתוב פתק חדש שבו אין הארמון מזוהה. הוא, עצפור, ינחה את המציל, ואם יבחין כי נפלה ההודעה בידיים לא כשרות, אזי לא ינחה. אפתיכאר הסכימה לכך, וללא דיחוי התישבה לשולחן הכתיבה והוציאה תחת ידה גליון קטנטן המודיע בקצרה מי היא ומה היו נסיבות מאסרה. במקום הפתק הראשון הושם השני, ואז יצאו אל הגג, הציפור הקטן רוכב על כתף האשה.
”רק רגע,“ אמרה אפתיכאר. היא התלבטה אם היה עליה לגלות שאביה ציווה לשים אותה במאסר בית. איש הגון יהסס לעבור על צוואה של אב. בהזילה דמעות רבות היא הודיעה על ביטול הרשות שנתנה להנצל. עתה צייץ הציפור את ההצעה שהפתק יכיל אך ורק את המילים: לך אחריי להשיג את מה שלבך חפץ. ועצפור ייזהר לברור מושיע ומאהב אמת, אשר לו יתן את המכתב. ניחמה אפתיכאר ושבה אל שולחן הכתיבה. ברגע שעמדה לכתוב, עלה בדעתה דבר אחר: לא “לך אחריי להשיג את מה שלבך חפץ” כי אם “לך אחריי אם אתה חפץ להציל נפש.” משנכתב פתק חדש, ונקשר במגילה קטנה לרגלו של הציפור, שב הציפור והתכונן לצאת.
שוב עיכבה אפתיכאר בעד הציפור ובדמעות שליש טענה שהיא חוששת. הפעם הציפור לא השיב דבר, אלא הסמיך את גופו לצוואר האשה כשהשניים צופים לעבר העיר, כפי שהיו רגילים ימים ולילות. על יד על יד חזרה אליה ההכרה שזה עצפור אהובה ומיודעה, ולא אישיות פלאית שלא ידעתה תמול שלשום. אז חזר אליה האמון. היא חפנה את הציפור בכפיה, נשקה לו… ושילחה.
עצפור טפח בכנפיים שהשבית על מנת להיות בכפיפה אחת עם ידידתו. כשם שבעלי הכנף לא יביטו אחורה במעופם, כן עצפור לא הביט לאחור. הוא הגביה עוף על מנת לראות עד קצות הארץ בפעם הראשונה. באותה שעה חצתה את פאתי הרקיע להקת ציפורים גדולה, ולבו של עצפור השתוקק להצטרף אליהן ולהתרונן עמהן באויר השמיים.
אבל היה לו נתיב משלו, לעיר שאותה הכירו הוא ואפתיכאר מרחוק.
כשהגיע לשמי העיר, הציפור הקטן נבוך ולא ידע לאן לפנות. כה רבים היו האנשים שם, וחייהם התנהלו בערבוביה, באים והולכים הנה והנה, לרוב תחת גגות. הציפור ישב לו על גג אחד, עד שעבר לאחר. עצפור התחיל לרעוב, ולא ידע מה יעשה, מאחר ובעלתו האכילתו. הוא החליט שיראה מעשיהן של ציפורים אחרות, ויעשה כמותן.
הוא ראה שהרבה ציפורים שמות פניהן אל מקום מסויים, לכן אף הוא הלך שמה. ברחבה בין חנויות עמדה זקנה וזרתה פירורי לחם שכל הרעב יבוא ויאכל. הצטופפו לרגליה ציפורים רבות, יונים, תורים, צוצלות, וציפורי דרור אחרות, אך לא חסר לחם, וגם עצפור נטל חלקו. כשכלה הלחם הזקנה הלכה לה, ואף הציפורים רחקו. אבל עצפור הלך אחריה, לראות היכן היא גרה, ועם מי; שסבור היה שאם יש לה בן, ליבו יהיה כלב אמו.
אמנם בן היה לה לאותה זקנה. הוא נהג חסד עם בעלי חיים כחסד של אמו לעופות — בפרט עם סוסו ועם חמורו. בראותו את עצפור רמז לו בסבר פנים שיתקרב, והגיש לו מעט ממזון הבהמות וצלוחית מים. הציפור שתה תוך הכרת תודה ואז ניגש אל האיש, שתהה על אומץ ליבו. אז הבחין האיש בדבר הקשור לרגלו. ”המסכן מבקש שאשחרר אותו ממשא זה,“ חשב לו, ”שחיברו לו נערים מרושעים.“
לא שמע איש צעיר זה על אותו צדיק ששלף קוץ מכפו של אריה, אשר הכיר לו טובה והיה לידידו הנאמן. כל שכן לא תיאר לעצמו כי בזכות התרת הציפור ממשאו, אף הוא ישיג ידידה לחיים.
עד שהוא קורא את הכתוב במגילה, הוא קם ממקומו, חפץ להציל נפש. בעיניו הוא תר אחר הציפור וראה אותו ניצב על גב הסוס. הבין בן הזקנה שעליו לשים על הסוס את האוכף ולרכוב אחר הציפור. מאחר שהכין את הסוס, חיפש את הציפור ומצאו על עורף החמור. על כן הניח אפסר על החמור ולקח אותו עמו.
השיירה נעה לאט בשממה — ציפור, סוס, אדם, ובעורף הלך החמור שנועד לשאת את אפתיכאר. יום ועוד יום נסעו לאשר הורה עצפור, עד שהחל הבחור לחשוב שתיעתעו בו אותם נערים. אבל תוך זמן קצר הופיע לעיניהם במלואו הארמון שאפתיכאר היתה בו דיירת יחידה. היא צפתה מהמרפסת מלאת השתאות. אם פליאתה היתה יותר גדולה למראה הגבר, או למראה הבהמות, קשה לומר. אבל ליבה פעם בחוזקה.
הבחור קירב את סוסו לשפת התעלה. בשקט הוא בחן את מה שמצא לפניו — הארמון, האשה ליד המעקה, דלת הכניסה, נחל המים, הזרם החזק, והכיוון שלו. בהפנותו את הסוס בכיוון ההפוך, הוא פסע לאורך הגדה עד מרחק–מה מהכניסה. אז הוא האיץ את סוסו אל תוך המים.
אשר לחמור, ידע הבחור נפש בהמתו, שתמאן להיכנס למים. הוא השאיר אותה על גדת התעלה מול דלת הארמון, קשור בחבל ארוך לסוס — שמא יגבר הזרם עליהם ואז החמור יעמוד על עמדו להחזיקם.
הסוס ורוכבו התרעננו בטבילה הנהדרת לאחר דרך עייפה. לא הצטרכו אלא לחתור כלפי פנים, והזרימה הביאה אותם עד לדלת הארמון. כך בן האשה הזקנה הציל נפש: נפשו הוא. שהרי הוא ואפתיכאר לא נפרדו, והצלתה היתה הצלתו.
מלבד זאת עצפור כלום לא ראה, כיון שהלך לו אל על. הוא כיוון לרוח השמים בה משתרע המידבר הגדול והנורא של איראן, שבו הבחין בעת מעופו מן הארמון אל העיר.
בהגיעו לקצה המידבר עצפור לא נחת ולא שינה מסלול. להקת ציפורים נודדות עברה באותה שעה לאורך הגבול שבין השדה לישימון, ושמו לב אל בעל כנף בודד, קטן מכפי מעשהו, מגביה עוף. ציפור אחרון הגלגולים היא ואינה זקוקה לעצות. על כן נוסעי עולם המשיכו בדרכם חרש.
מידבר הציה השתרע כמו גליון קלף פרוש. מאופק אל אופק היה חסר נקודות ציון, למעט איזשהם סימנים. אפשר שאלה נוצרו על ידי פעולת רוח, מים, או תנועה סייסמית. הקווים, שכיסו שטח גדול, היו מקבילים וישרים. מרום השמיים ממנו השקיף עצפור הסתמנו אותיות שם אלוה. בהגיעו מעל להן, הוא חדל לפקד על גופו.

                                                                                                             *     *     *     *     *  

מספרת הסיפורים אספה רגליה והפכה גבה אל מלכה. נצמדו זה אל זה. נשתרר שקט ביניהם‪,‬ איש איש מכונס במחשבותיו. צרצר בודד שילח קריאות מקוטעות למרחוק. אי–שם עוּד חשאי שפך קינה — ניגן ונדם, ניגן ונדם. איכה ניצלה העלמה מקבורה חיה, הירהר שהריאר. אין זה כי אם מאהבת הציפור אותה — מאהבתו אותה — הצילהּ. והוא, שהריאר, הלא אוד מוצל מאש… מאש הגיהינום — מוצל בידי אשה זו הנלחצת אליו בכל גופה.
מכאן חשב המלך על מעשי תשובה וגמילות חסדים. ועל יוּסף. אין שאלה שמוכרחים להשאיר אותו בחיים. נגמר שלטון ההוצאות להורג השרירותיות. אבל להשאיר אותו על כנו — בשום אופן לא. שיתחיל לעבוד עבודה אמיתית תמורת כל המין החפשי שקיבל המנוול. ואלו מעשי חסד ומעשי צדק יבצע שהריאר עצמו? כמובן במתן רווח והצלה לעמו. הוא ירחיב בהרבה את קבלת העותרים באולם הקרוי דיוואן (גם לזה ייקרא דיוואן), בו הוא ישב פעם אחת בחודש. בכל עיר ובכל יום, יישב נציג המלכות לקבל את דלת העם הזועקים ”הושיעה“ וכל איש מצוק וכל איש ואשה מרי נפש. למחר יתיעץ עם שהרזאד ועם אביה הוזיר. הלה ודאי ישתומם לשמע ההרעיון וישאל כמה זה יעלה ומאיפה יקחו כסף. ובכן: יוּסף… מרגע זה נתמנה פקיד הרווחה בָחוֹר הכי נידח שיש.

הערות
*חי בשירז שבפרס במאה ה–14. שיריו אהובים ביותר עד היום.
◦שירי ע‘זאל: סוגה שנושאה הקבוע אהבה נכזבת. מרובעים: שירים בנויים בתים בני ארבע צלעות.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

גלית רידר-עזרא

גלית רידר-עזרא, בעלת תואר שני ברכישת שפה והוראתה, תואר ראשון בחינוך ובלשנות, ותעודת הוראה בהוראת שפות מאוניברסיטת תל-אביב. גלית מרצה לעברית באוניברסיטת סידני ובעלת בי"ס פרטי "מגלים ומבלים בעברית" לטיפוח וחיזוק השפה העברית הן כשפה הראשונה של הילדים דוברי העברית בקהילתנו והן כשפה שנייה לילדים ומבוגרים. גלית בעלת ניסיון עתיר בהוראת שפות, הכולל הוראה באוניברסיטת סידני, בתי-ספר בסידני ובתל-אביב, כתיבת תוכניות לימודים, הנחיית השתלמויות למורים והדרכת פעילות גופנית וריקוד מוסמכת. בשנת 2007 גלית גם ייסדה בשותפות את קבוצת "קשקשתא" – קבוצת משחק לילדים ישראלים, שבה היום רשומות יותר מ-200 משפחות ישראליות מסידני רבתי. כל הפעילויות במפגשים של "קשקשתא", ההפעלות וחגיגת החגים מתנהלים בעברית ובאוירה ישראלית – "בית רחוק מן הבית" כפי שמכנים אותה ההורים והילדים.

מספר פוסטים : 18

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה