• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

לא שייך לכאן או לשם: חשבון נפש של יום העצמאות

לא שייך לכאן או לשם: חשבון נפש של יום העצמאות

דעה אחרת: אריאל, ישראלי בפריז, לא מרגיש אופטימי ביום העצמאות של ישראל

כתבה זו פורסמה במקור באתר תכף נשוב- BRB – המדריך המלא לישראלים בחו”ל, ישראלים הנמצאים בתהליך רילוקיישן וגם לכאלה שרק חושבים על זה בינתיים. מופיעה כאן באישור.

אני לא מרגיש שייך. זה שלי, אבל אני לא רוצה להיות שייך לזה, לא מרגיש שייך לזה, מתבייש ומתאכזב כל-כך שלשם הגענו, והקשה מכל אני חושב – מאבד את האמונה כי ניתן לתקן. פוסט מיוחד  של אריאל, אחרי כמעט שנה בפריז, לרגל יום הזכרון ויום העצמאות.

חוסר שייכות כפול: מתמטיקאים כבר בטח היו מוצאים לזה נוסחא, אני מגלה את זה, חש בזה ומנסה להבין את השורשים;

בגיל 43, לאחר 3 שנות שרות חובה וקצת יותר מ 20 שנים במילואים קיבלתי הצעה לעבור לחו”ל למספר שנים במסגרת העבודה, נו, רילוקיישן סטנדרטי.

ביוני 2012 עברתי עם המשפחה לפריז ואנו כאן עשרה חודשים.

באופן צפוי, החגים מרגישים כאן אחרת. כל חג ואופיו, כל חג והשוני המורגש מחגיגתו הכה מוכרת בארץ. אך היומיים האלו, יום הזיכרון ויום העצמאות, הביאו איתם תחושות מועקה אחרות, תחושות שהושיבו אותי לכתוב. בהתחשב בכך שלפנינו רק עוד ל”ג בעומר ושבועות על מנת לסגור מעגל של שנה, אני מרשה לעצמי לומר שמכל חגי ישראל, יומיים אלו ב”גולה” נחווים בעוצמה הכי גדולה.

אני לא שייך לכאן.

הסתדרנו כאן יופי, עבודה מעניינת לי, עבודה מעניינת לה, שתי בנות שהשתלבו בצורה מדהימה בגן ובבית הספר, ואתגרים וחוויות עד בלי די.

כל זאת לא משנה את העובדה כי איני שייך לכאן. את השפה הצרפתית אני לומד, אני לא קורא את העיתונות המקומית, לא ממש משנה לי מה הוחלט אתמול בפרלמנט, ואם יש איזשהו ארוע עליו כולם מדברים אני לא ממש מתרגש ממנו, מה שנקרא – “עובר לידי”. האמת, קל יותר לחיות כך. אתה מוצא הרבה יותר זמן לעצמך, למשפחה, ואתה בתחושה הרבה יותר שלווה ורגועה, אבל – אתה לא שייך.

טוב, רק הגענו אני אומר לעצמי, בעוד שנה-שנתיים כולנו נשלוט בשפה (הילדות כבר שם למרבה השמחה), נכיר יותר, נדע יותר ועדיין, אני משוכנע – לא אהיה שייך לכאן.

לא אהיה שייך לכאן כי אני שייך לשם. תמיד אהיה שייך לשם, שם נולדתי, שם גדלתי ושם חונכתי. סבא וסבתא מצד אחד ברחו מגרמניה הנאצית רגע לפני שהיה מאוחר מדי, סבא וסבתא מצד שני עלו מעיראק איך שהתאפשר. בראייה היסטורית זה ממש היה לא מזמן, לפני פסיק זמן.

הם הגיעו לשם, לישראל שלנו, עם חששות ותקוות ובעמל אדיר, תוך קשיים בלתי נתפסים בנו את המדינה שלנו בשתי ידיים. מעולם לא הרהרתי בתחושת השייכות למדינה הזו, בבחינת דבר ברור שאין מהרהרים אחריו.

והנה, מגיעים היומיים האלו ומטלטלים אותי.

אני עוקב אחרי המתרחש בארץ מקרוב, מאד מקרוב. מאפיין בטח הרבה ישראליים שחיים בחו”ל. נכנס כל יום ל ynet, ל facebook ועכשיו גם ל brb. ממרחק (זמן, גיאוגרפיה) הדברים נראים קצת אחרת. נכון, חלק מהם ניטע מזמן, לפני שהגעתי לכאן, אך החיים במקום אחר, משנים את הזוית. אתה נחשף לתרבות אחרת, לצורת חיים אחרת, לצורת מחשבה אחרת, והזוית איך נאמר – משתנה. עם כל כמה שטיילתי בעולם (ועשיתי זאת המון), עם הביקורים במדינות רבות  – עדיין, חיים במקום אחר הם חוויה אחרת, שונה.

לפתע אני מרגיש שהגעגוע למדינה שלנו הוא לא למה שקורה בישראל של 2013, אלא יותר לישראל של שנות ה – 70 ואולי אפילו לזו שלא הכרתי, של שנות ה – 50 וה – 60. כי מה שקורה היום, והיום הוא לא היום אלא השנים האחרונות, ואולי ההרבה שנים האחרונות, הוא לא משהו טוב (וכן, ראיתי את תשדירי הבחירות של הליכוד-ביתנו עם הצילומים המרהיבים ונו, איך לומר, לא השתכנעתי).

כל-כך הרבה עוולות. יחס לקשישים, לניצולי שואה, לשונים, לזרים, לפליטים, אפילו לחללי צה”ל.

אלימות, חוסר סובלנות, חוסר שוויון וצדק בכל כל הרבה תחומים, העדר סולידריות, והניהול, פשוטו כמשמעו, שהינו כושל, רשלני שלא לומר גובל בפלילים. גם לזה אני לא מרגיש שייך. זה שלי, אבל אני לא רוצה להיות שייך לזה, לא מרגיש שייך לזה, מתבייש ומתאכזב כל-כך שלשם הגענו, והקשה מכל אני חושב – מאבד את האמונה כי ניתן לתקן.

זו המדינה שלי, לשם אני רוצה לחזור עם משפחתי בתום ההרפתקאה הזמנית הזו, אבל אני מרגיש כי מיום ליום, המקום הזה שאליו אני רוצה לחזור, מאבד מצורתו, משפיותו, מנורמאליותו, והופך לא נכון, לא צודק. מתקלקל.

אני מבין פתאם שתחושת השייכות החזקה למדינה, היא תחושת שייכות למשהו שלימדו אותי עליו, למשהו שאולי חוויתי בשנות ילדותי ונעורי, לדברים רבים שקראתי על המדינה, למשהו שבמשך שנים “מוסגר” אצלי כ – מהי ישראל. אבל הדבר הזה, הטוב, הבונה, המאגד, שעליו גאווה כה גדולה בלבי, מאד שונה מישראל של השנים האחרונות.

וכך, יושב מרחוק, הכאן והשם אינם מתבלבלים לרגע, הם מאד ברורים, אבל שניהם, גם הכאן וגם השם – שניהם מרגישים זרים, וביחס לשניהם עולה הרגשת חוסר השייכות.

נר זכרון

כמנהגי מדי שנה אני מדליק את נר הזיכרון בערב יום הזיכרון.

הקטנה, בת שלוש,  מתקרבת ולא מפסיקה לשיר יומולדת שמח בקול מתקתק. הגדולה, כמעט בת שש, כבר שואלת יותר ואני עונה. עונה על פי גילה ומספר משמעות הנר ומשמעות הזיכרון. היא עוטה מבט חכם אך מוטרד ושואלת – “אבא – גם אני אהיה חייבת להתגייס לצבא כשאגדל? אני לא רוצה למות במלחמה, אני רוצה להיות אמא! אני חייבת?”

נחנקתי.

לרגע רציתי לתת לה את התשובה שעליה קראתי לפני מספר ימים בארכיון כתבות ישנות ש ynet פירסם לפיה המסר שהועבר לילדי תל-אביב בשנת 48 עת המצרים הפגיזו באמצעות מטוסי הספיטפייר הבריטיים היה : “ילדנו היקרים: אל תביטו בטייסי האויב ואל תעמדו על המדרכות…הוא יורה ממכונות ירייה, כי הוא אינו חס על חייכם. והרי כולכם רוצים להיות לוחמים ולשרת את המולדת”.

לרגע.

ואז נתתי לה את התשובה שקיבלנו גם אנחנו: “אל תדאגי חמודה, עד שתגיעי לגיל הזה כבר יהיה שלום ולא יהיה צורך בצבא”.

כשהורינו נתנו לנו את התשובה הזו – אני חושב שהם באמת האמינו בה. לצערי, קשה לי לומר זאת על תשובתי שלי.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 189

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה