• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

“לראות בשדות זרים” – אמא ישראלית מבקרת את בנה ומשפחתו במלבורן

“לראות בשדות זרים” – אמא ישראלית מבקרת את בנה ומשפחתו במלבורן

הרומן “לראות בשדות זרים” נוגע בחוויה הטעונה מאוד של ביקור הורים את משפחת ילדיהם שהיגרו לאוסטרליה

 * הבהרה (פעם שניה) – הפוסט הבא עוסק בספר של אמא שלי, אך הוא לדעתי נוגע בכל ישראלי החי בחו”ל.

כפי שהסברתי בנוגע לספר הילדים “הארונית הקסומה של סבתא”, ההגירה שלי עם אשתי וילדיי לאוסטרליה השפיעה רבות על הוריי, ובפרט על אמי.

התוצאה של הביקורים אצלנו היתה הרומן “לראות בשדות זרים”, המספר אודות אמא המבקרת את בנה, כלתה ונכדתה במלבורן. Lirot Image

בקרוב תוכלו גם אתם לקרוא עותק אלקטרוני של הספרים הללו (או לרכוש אותם בהנחה בישראל) במבצע שיעלה באתר זה.

לפני שפרסמה את “לראות בשדות זרים” כתבה אמא שלי קטע קצר (שהתפרסם בגרסא אחרת ב-Eתון). הוא מובא כאן לפניכם בגרסתו המקורית כיוון שהוא משקף נאמנה חלק מהמטען הרגשי שכלוא בספר ונוגע לכל מי שהיגר לחו”ל והוריו נשארו בישראל ובאים לבקרו:

אחרי עשרים ושתים שעות באויר, ועוד שעה וחצי עם הנהג ההודי שהתבלבל ברחובות איסט בנטלי, אני מבחינה בבני המנפנף לנו בידו. הפעם אני לא מתאפקת, וכשהנהג פותח לנו את הדלת אני פורקת את געגועי על חולצתו.

שמונה חדשים קודם, עמדנו בסלון שהתרוקן ברעננה, ונפרדנו. הנכדה הגדולה נשאה על גבה תיק ורוד ובו משחקים וספרים כדי להפיג בעזרתם את השעמום בטיסה הארוכה. לרגע טלטל התיק הכבד את גופה הקטן, והרעיד את תליון הטורקיז שענדה על צווארה, מזכרת מאתנו. היא התייצבה במהירות, זקפה את גווה ונעמדה כמו נסיכה יפיפיה ואצילית שיצאה מהאגדות. שיערה הארוך ירד עד לכתפיה ושתי סיכות מוזהבות קישטו אותו בכל צד. מלמטה השמיע נהג המונית צפירות עצבניות. ואני ידעתי שזהו. הגיע הרגע. עכשיו זה סופי. הם עוזבים. ליד המונית בחניון פזרנו חיוכים ונפרדנו בחיבוקים ובנשיקות. הם.  נפנפו בידיהם. הנהג התניע את הרכב. לאט לאט התרחקו ונעלמו מעינינו. לא בכיתי. אבל בתוכי בכיתי. בכי ללא קול וללא דמעות. למה? הרי חינכנו אותם לאהבת הארץ. ולמה אוסטרליה? היא כל כך רחוקה. מי יודע מתי נתראה שוב.

אנחנו נכנסים פנימה, ובני מדריך אותנו בנבכי החדרים של ביתו היפה, בגינה ובחצר. אני מביטה בסביבה השקטה. בתים קטנים, גינות מטופחות. אני שמחה בשבילם. אחרי הדירה הקטנה בבית המשותף, זה באמת שדרוג אמיתי. אנחנו שמים את המזוודות ב”סוויטה ההורית” שהכין עבורנו. ממש מלון 5 כוכבים.

הבנות ואשתו של בני עדיין לא בבית, ואנחנו יושבים על כוס קפה בפינת האוכל , גומעים בצמא את סיפוריו. מקשיבים לכל מילה. אחרי הכל אין תחליף לשיחה פנים מול פנים. לא לאמייל, לא לטלפון ואפילו לא לסקייפ. אני מציעה לבשל, ואנחנו יוצאים לקניות במרכז של בנטלי. אין אנשי בטחון, לא בודקים תיקים, ולא שואלים אם יש נשק. החנויות הקטנות מזכירות לי את חיפה של שנות השישים. אופנה מיושנת תלויה בצפיפות חסרת חן, כלי אוכל מסין דחוסים במדפים ותלויים על ווים, סלסלות מלאות בצעצועי גומי שאיש לא צריך. סינים, הודים, פקיסטנים. מדברים באנגלית עם מבטא שהביאו ממולדתם. פה ושם שומעים עברית. איפה האוסטרלים? ממש עיר של מהגרים, אני חושבת באכזבה.

מה יש פה, שאין אצלנו? אני מתנגחת עם עצמי. הרי החלטת לבוא לכאן נקיה, בלי כל המחשבות המטרידות על עזיבתם.

הירקות והפירות מפתיעים אותי לטובה. יפים ובוהקים מסודרים בטוב טעם ובצבעוניות שמזמינה אותי לקנות. אנחנו ממלאים את הסלים. אני שמחה. עוד מעט אביא אליהם את תבשילי, אפיח בהם את ביתי אותו נשאתי אליהם כל הדרך מישראל.

השעות חולפות והזמן עובר בדהרה, וצריך לקחת את הבנות. בית הספר נמצא במרחק קצר מביתם. סוכם שבני יוציא את הקטנה מהגן, אנחנו ניקח את הגדולה ונפגש כולנו בבית. “היא יודעת. היא מחכה לכם.” אמר.

בחצר בית הספר כבר עמדו הורים נוספים. גם כאן שמענו עברית. ישבתי על גדר של אבן והמתנתי לצלצול בהתרגשות עצומה. בטני התהפכה, עלתה וירדה הסתובבה כמו קרוסלה ענקית. נכון. שוחחנו בטלפון, דיברנו בסקייפ. ראיתי אותה גוזרת ומדביקה ניירות צבעוניים, ליד שולחן היצירה שלה. שמעתי אותה שרה וצוחקת בקול שנשמע כל כך קרוב, אבל היה כל כך רחוק ורק הגביר את געגועי לריחה המתוק, לניחוח שיערה, לחיבוק של הגוף.

צלצול הפעמון הקפיץ אותי. הבטתי בציפייה אל הכניסה. איפה היא?

אבל פתאום מהפינה, הציצו אלי פנים קטנות ובהירות מתוך כובע אוסטרלי אדום ורחב שולים וזוג עינים, הביטו בי שני אגמים בכחול עמוק. פרשתי את זרועותי לקראתה. אבל היא לא זזה.

ליבי נקף. הייתכן שאינה מזהה אותי?

אני מתקרבת אליה בזהירות. שעל אחר שעל. פסיעה אחר פסיעה.

זו אני. סבתא. את בטח זוכרת. סבתא מהמחשב. וגם סבא פה. עם המצלמה.

הכובע והשיער הארוך שהשתלשל ממנו, נרעדו. שתי עיניים ננעצו בי מהפינה.

המשכתי ללכת לקראתה. עכשיו הייתה קרובה. רק מטרים ספורים הפרידו בינינו.

היא הורידה את ידיה מהקיר, ושלחה את רגליה קדימה בזהירות.  הרגליים הדקות בצבצו משמלת בית הספר הירוקה.

נשימתי נעתקה. כמה גבהה ורזתה! כמה יפתה! ואיך גדלה!

עכשיו עמדה מולי בעיניים מושפלות. התכופפתי אליה והושטתי לה  את ידי.

“רוצה לראות את המנקי בר?” הרימה את ראשה כאילו ראתה אותי פתאום, וגלגלה את הריש בלשונה כמו אוסטרלית מבטן ומלידה.

“מה זה “מנקי בר?”

“אני אראה לך.”

יד ביד הן הלכנו אל המתקנים. היא טפסה, שיחקה, פטפטה. אני הלכתי אחריה מוקסמת. בעלי צילם.

כשישבנו כולנו בערב במטבח מסביב לשולחן, – נדמה היה שאנחנו בארץ. דברנו עברית, אכלנו סלט וקוטג’ ( שקנינו ב- COLES) הילדות שרו עם הדיסק של הפסטיגל שהתנגן ברקע. אבל אחר כך החום של היום התחלף בקור מקפיא, הבנות תיבלו את המשפטים שלהן במילים אנגליות, היא כתבה על הציור שציירה לכבודי, את שמה באותיות אנגליות, והיא מספרת שיש בכיתתה ילדים ישראלים, אוסטרלים וגם סינים. זה לא פשוט לה.

אני חושבת. מדינה זרה. מנטליות אחרת. שפה חדשה. אבל מצד שני זה טוב. ככה היא תיפתח ותלמד להכיר עולמות נוספים.

אחרי המקלחת, התכרבלה הגדולה בשמיכת הפוך שלי, ואני הקראתי לה פרק אחד מ”פו הדוב.” וככה עשינו גם בערבים הבאים. כל ערב לפני השינה, פרק נוסף. ואנחנו יחד, תחת השמיכה.

בימים הבאים, בקרנו יחד במוזיאונים הנפלאים, שיחקנו עם הבנות  בפארקים הירוקים ורחבי הידיים. יצאנו לטיול לפיליפ איילנד,וחווינו חוויות משותפות.  אחרי הכל מלבורן זאת לא רק איסט בנטלי.

נפגשנו עם חבריהם הישראליים. ראינו איך הדברים הקטנים שלנו בארץ הם מובנים מאליהם, שם קבלו משמעות. לדבר בעברית עם הבנות, לקבל את השבת, לערוך סדר פסח. להתעדכן ולדעת מה קורה בארץ. ופתאום חשבתי, שאולי הם לא אבודים לנו. הם אמנם יושבים במדינה אחרת, אבל בפנים הם תמיד ישארו ישראליים.

הביקור חלף במהירות. הגיע העת להפרד. שוב. “בלי דרמות.” בקש הבן. ואני השתדלתי. רק במונית, בדרך לשדה התעופה הרשיתי לעצמי להתפרק. הפרידה הפעם הייתה קשה עוד יותר.

כבר חצי שנה עברה מאז ביקורנו  אצלם. אני יכולה לומר בודאות שהביקור שם אצלם, חיזק את הקשר בינינו.

אנחנו ממשיכים לשוחח בטלפון באימיליים בסקייפ. מתגעגעים בטרוף, ו”מתים” לבקר שוב. אבל המרחק לא עושה את זה קל. אבל מצד שני, היאוש נעשה יותר נח.  עכשיו אני בטוחה שהם לא אבודים לי. דווקא משום שהם נמצאים כל כך רחוק, הם זקוקים לקרבה שלנו.

בבלוג ביקורת הספרות “אבני דרך” של קפה דה-מרקר נכתב כך על הספר:

רעיה לביא, אם וסבתא, טסה את כל הדרך הארוכה למלבורן שבאוסטרליה על מנת לפגוש את בנה ומשפחתו אשר עזבו את הארץ שנה קודם לכן. הגעגועים העזים והרצון לשמור על קשר עם הנכדה, גורמים לרעיה לעזוב את אורי בעלה לחודשיים תמימים, חרף התנגדותו, ולטוס לקצה השני של העולם כדי לא להיות “סבתא של טלפונים, דוא”ל וסקייפ”.

 בשפה עשירה וקולחת מתארת המחברת, יוסיפיה פורת, את הקשרים המחודשים הנרקמים באוסטרליה בין רעיה לבין בנה יונתן, כלתה נילי ובעיקר – בינה לבין נכדתה בת השש, תמרה. רעיה עושה הכל כדי לזכות באהבתה של הקטנה. היא אכן זוכה בה אך יש לא מעט חיכוכים ומשברונים קטנים בדרך, כמו בכל משפחה נורמאלית.

 רעיה יוצרת גם קשרים עם הסביבה החדשה אליה נקלעה : עם קלייב , שכנו הבודד של יונתן, עם ראג’, בעל המכולת ממוצא הודי ועם ישראלים המתגוררים גם הם בשכונה ואתם היא נפגשת בבית הספר כשהיא באה לקחת את תמרה.

 קלייב, השכן האוסטרלי, מעורר זיק בליבה ביחסו העדין אליה. הם כמעט עוברים את הגבול ביחסיהם אך נרתעים בזמן. הדברים מקבלים נופך נוסף מאחר ורעיה חווה מיני-משבר ביחסיה עם בעלה אורי, אהוב נעוריה, המתמודד עם משבר גיל משלו.

 דרך אפיזודות יומיומיות (עבודות יצירה, הכנת פיצה ביתית, טיול בפארק ובילוי בגן משחקים), המתוארות בעין בוחנת וברוך, אנו מקבלים תמונה עשירה של משפחת לביא המורחבת (וגם של משפחתה הגרעינית של רעיה). הבעיה המרכזית: בן שלקח את משפחתו ועזב את הארץ, נמצאת כל הזמן ברקע. זוהי בעיה של משפחות רבות בישראל הנקרעות בין הרצון שלילדים יהיה טוב לבין הגעגועים והחמצת הקשר הקרוב עם הנכדים. דור ההורים שראה במדינה חזות הכל ודור הבנים אשר ההשכלה היא מולדתו ומחפש את אושרו במדינות שבהן החיים קלים ובטוחים יותר.

 משפט מפתח בסיפור הוא : “אפשר לצאת מישראל אך אי אפשר להוציא את הישראליות מן הישראלים”. הישראלים ממשיכים לאהוב את הארץ, לבקר בה ולהתעניין במה שקורה בה, גם אם לא תמיד הם מודים בכך. על זה בונה גם רעיה ומקווה ששהותו של יונתן ומשפחתו באוסטרליה תהיה זמנית ובבא היום ישובו ארצה והמדינה רק תרוויח מזה.

 רעיה עוברת במהלך ביקורה תהליך לא פשוט של השלמה עם דרך שאינה דרכה ותהליך קבלת הדברים אשר אין בכוחה לשנות.

אהבתי מאוד את הספר וקראתי אותו בשקיקה. קראתי ואהבתי גם את ספרה הקודם של יוסיפיה פורת “פניצילין ועוד סיפורים”

כך כתבה על הספר ענת אלוני ממלבורן (כתבת באתר אוסראלים):

“אז סיימתי לקרוא את הספר “לראות בשדות זרים” של יוסיפיה פורת. ספר שהתחלתי אתמול בערב והיום מרבית הבוקר לא עשיתי שום דבר רציני באמת חוץ מלקרוא “בחשאי” …בחשאי שאפילו אני לא אשים לב… 🙂 ועל הדרך שואבת את האבק בבית, שמה מכונה, תולה כביסה ועושה כל מיני דברים של יום יום כדי להפטר מרגשי האשמה הנצחייים : – )

שורות תחתונות: ספר מקסים.

אם במקרה אתם לא גרים בישראל, והשארתם משפחה, חברים וכל מיני אנשים שמאוד יקרים ללבכם, הספר הזה מומלץ בחום. לכם ולהם. קצת מפה קצת משם סיפור חיים שבקלות היה יכול להיות שלי או שלכם.

ואם במקרה אתם גרים בישראל ולא מבינים אנשים שפתאום החליטו לקום וללכת.. גם אז מצפה לכם חוויה מקסימה, קריאה מהנה והרבה זוויות לסיטואציה מורכבת…. כי איך מאיה אומרת, “אמא.. ככה זה בכדור הארץ…”

ספר “עגול במיוחד”. מומלץ בחום!

תהנו!”

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

הועלה על ידי צוות האתר באישור מקור הכתבה.

מספר פוסטים : 49

תגובות (2)

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה