• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

מי הזיז את הבית שלי?

מי הזיז את הבית שלי?

בימים הראשונים במלבורן, במלון הדירות שאליו הגענו, הבנתי שבית הוא יותר מארבעה קירות שמגנים עליי. המטבח המאובזר, האוספים, המשחקים של הילדים, התמונה מהחתונה על הקיר – כל אלה מספרים מי אתם. כאן אנחנו מתחילים מאפס, לטוב ולרע. בינתיים זה קצת בודד, אבל כבר רואים את האור

זהו טור שלישי בסדרה. הוא פורסם באתר MAKO ומופיע כאן באישור המחברת

בוקר שבו הגיעו אלינו הביתה המובילים כדי לארוז את כל חיינו לתוך מכולה שתפגוש אותנו חודשיים וחצי מאוחר יותר בצד השני של העולם, ערכנו לבן שלי, אז בן שנתיים ורבע, טקס פרידה מהחדר שלו, מהמשחקים, מהמיטה שלו. כשחזר מהגן באותו היום הוא כבר פגש בית ריק והתחיל להפנים בלבו שמשהו גדול מאוד קורה כאן. באותו יום נתתי לו בובה קטנה של צב, כזאת של ביצת קינדר, שייקח איתו למטוס, ואמרתי לו שכמו הצב,  גם הוא לוקח איתו את הבית על הגב, כי מה שחשוב הוא שהמשפחה שלו איתו. נכון, הוא לא הבין יותר מדי מזה, אבל זה היה בעיקר בשבילי, ולפני כמה ימים נתחייכתי כשמצאתי את הצב הקטן הזה.

בנה של מיכל יושאי
כמו הצב, גם אתה לוקח את הבית שלך על הגב. בנה של מיכל יושאי נהנה מנופי אוסטרליה
צילום׃  צילום ביתי

מה אם המכולה תטבע בים?

כשהגענו למלבורן ונכנסנו לגור במלון הדירות, בתוך כמה ימים כבר הרגשנו שהצלחנו ליצור בו תחושה מסוימת של בית: פרקנו את הדברים שלנו, מילאנו את המקרר, קנינו כמה דברים הכרחיים למטבח ולבית, פיזרנו קצת משחקים וספרים של הילדים בסלון, הכרנו את גני השעשועים שנמצאים במרחק הליכה, ואני בישלתי ואפילו ארחנו חברים חדשים לארוחת ערב שבת. כך העברנו את החודש הראשון, בתחושה מסוימת של חופשה ושל הרפתקה, והרגשנו, לצד קשיי ההתמצאות הצפויים והלא פשוטים בכלל, שדווקא הסתדרנו לא רע.

ואז יום בהיר אחד גיליתי שאני אישה בלי כתובת. איפה הבית שלי? אני גרה בבית מלון! בתעודת הזהות עדיין רשומה הכתובת של הדירה השכורה שעזבנו, אלא שעכשיו כבר גרה בה משפחה אחרת. אם עכשיו הכל נעלם, אם עכשיו צריך לחזור לארץ, לאן חוזרים? אין לנו בית; הכל אי-שם בלב ים. נציג החברה שארזה לנו את הבית למכולה אמר שהתקף פאניקה כזה הוא תופעה ידועה – פאניקה למראה המשאית שנסגרת על כל תכולת מה שהיה פעם הבית שלך: מה אם משהו יקרה? מה אם האנייה תטבע בים? לרגע אתה מרגיש כמו מישהו ששריפה כילתה את ביתו, והוא נשאר בלי שום זיכרונות. זה כמו לחיות באוויר. כאילו נלכדת במין ואקום שבין-עולמות. אנחנו מי שאנחנו, על בגדינו והמזוודות שארזנו. את כל השאר קנינו פה, בארץ חדשה, בחיים חדשים. מדהים איך אפשר להסתדר, לחיות, להיות בלי בית. להסתדר עם מה שיש. צנע. בעיקר צנע של מה שקוראים לו “ערך סנטימנטלי”.

אנחנו מתחילים לחפש בית, וככל שאנחנו מחפשים ולא מוצאים כך גוברת הכמיהה, שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר אותה במילים, לדבר הכל-כך מובן מאליו הזה – לבית. במהלך היומיום שלנו, אנחנו משתמשים במושגים שהם כל כך טבעיים לנו עבור המונח הזה, בית: “הגעתי הביתה”; “אתקשר מהבית”; “אני בבית”; “החלטנו להישאר היום בבית”. פה הבנתי את המשמעות העמוקה יותר של המילים האלו. אני מסתכלת בתמונות בפייסבוק, שצולמו אצלנו בבית שלושה חודשים לפני הטיסה, במסיבת יום הולדת של הבן שלי בחנוכה, והגוף נכנס להלם: אני נדהמת מהחום שנוהר אליי משם. כאילו נכנסתי למנהרת-זמן-מחוממת שעוטפת אותי, ושאני מסתכלת עליה דרך החור הקר, דרך הפתח שלה. ב-י-ת.

מתחילים מאפס

משהו שלא יכולתי להתכונן אליו היה ההבנה של עד כמה הזהות העצמית והביטחון העצמי מושפעים מקיומו של בית. ומכאן – עד כמה היעדרו של בית יכול ליצור היעדר זהות.

לפני שש שנים הייתי “בין עבודות”. אחרי חמש שנים של לימודים למטרה מקצועית אחת מסוימת, החלטתי להפסיק שנה לפני הסוף ולחפש את עצמי מההתחלה. בתקופה שבה חיפשתי כיוון ועבודה, בלי הרף הופנתה אליי השאלה שהייתה שנואה עליי יותר מכל בימים ההם “אז מה את עושה?”. אז נוכחתי לדעת ש(לפחות לפני שהופכים להורים) בלי מקצוע, עבודה או תפקיד אין לך זהות. במלבורן גיליתי שיש דבר הרבה יותר בסיסי מאשר עבודה, שמגדיר את הזהות שלי.

מיכל יושאי במלון הדירות
עשינו הכל כדי שנרגיש בבית. מיכל במלון הדירות
צילום׃  צילום ביתי

נסו לדמיין את ההרגשה שלכם כשאתם מארחים, לעומת איך שאתם מרגישים כשאתם מתארחים: המגרש הביתי שלכם משרה עליכם תחושת נינוחות וביטחון, הספרים שעל המדף מספרים קצת מי אתם, גם אוסף הדיסקים המכובד, וכל מחמאה על פריט בבית מרחיבה את החיוך ואת הלב. המטבח המאובזר, האוספים, המשחקים של הילדים, האלבום שבדיוק עיצבתם, התמונה מהחתונה שבה אתם נראים במיטבכם – כל אלה מספרים מי אתם, ואתם לא לבד, לא בחלל ריק. מעבר למילים שתגידו ולמעשים שלכם, יש רקע שלם שאתם יכולים לנוח בצלו בבטחה.

אז אני מוצאת את עצמי במקום חדש, הרחק הרחק מהבית. ואף אחד, חוץ מבעלי ומהילדים, לא הכיר אותי לפני שהגעתי הנה. הקרדיט עומד על אפס. אפילו היום, כמעט שנה אחרי, למעשה אין לי כאן אף אחד שההיסטוריה המשותפת שלי איתו ארוכה יותר משנה. וכל זה מעורר מחשבות עמוקות מאוד. מי אני? מה יש לי להציע? מי אני בזכות עצמי, בהווה? הכל חשוף ואני מעורטלת, מחוסרת היסטוריה, כישורים, יכולות ידועות ואפילו סטיגמות, שפתאום לא נראות כמו דבר כל-כך גרוע. וכלום לא מובן מאליו. אני מתחילה מההתחלה: מנסה לגייס קסם אישי ולשמור על פאסון, ככל שהדבר מתאפשר כשהלב משווע לקרבה מהסוג המוכר. אין לי פה משפחה. הדבר הבטוח והמובן-מאליו הזה, האנשים שמקבלים אותך בדיוק כפי שאתה ואוהבים אותך למרות כל החסרונות שלך.

הצעד המתבקש הוא ליצור, כמו שראית בסדרות האמריקאיות, חברויות שהן “כמו משפחה”. גם חברויות ותיקות מושתתות על חוויות עבר ועל קרדיט מצטבר, לא פחות מאשר על חוויות משותפות בהווה. הנחמה הזאת הפשוטה והטריוויאלית, להניח ראש על כתפו של מישהו מוכר, לברוח אליו, מישהו שיאהב אותך ויזכיר לך למה הוא אוהב אותך, פשוט איננה.

ילדיה של מיכל יושאי
גן עדן לילדים. ילדיה של מיכל בטיול משפחתי
צילום׃  צילום ביתי

 בקרוב: חיים נטולי דאגות

ובינתיים, בעוד אנחנו יוצרים קשרים שמסתעפים לקשרים נוספים, וכשברקע ללא הרף מנקרות השאלות הקשות ותמונות המראה שמעמתות אותנו עם אמיתות נוקבות שאין לאן לברוח מהן, אנחנו מגלים שמלבורן וסביבתה הן גן-עדן לילדים. בחודש אחד הבן שלי מטייל וצובר חוויות וגם פוגש חברים, בכמות שלא עשה במשך שנה במצטבר. יש הרבה מאוד פנאי לפגוש חברים, לטייל וגם ללכת לבתים של אנשים, שלכל אחד מהם חדר משחקים שמרתק את הילדים, והם יכולים להיבלע בו למשך שעות.

אנחנו מגלים שבמרחק נסיעה של שעה נכון לנו גן-עדן אמיתי – נופים עוצרי נשימה, עיירות ציוריות, אתרי צילום של סרטים, גלויות ממש. המשפחתיות מקבלת כאן מקום של כבוד באורח החיים, וכך גם מי שמסתובב עם תינוקות ועם ילדים. המרחבים בלתי נתפסים, וילדים לא צריכים אטרקציות מיוחדות כדי שיום ייחרת בזכרונם כבלתי נשכח. בעלי החיים הם חלק מהטבע, וטבע לא חסר כאן: מים, יערות, הרים ועמקים והמון המון ירוק בעיניים. אפשר כבר להבין, לפחות בהיגיון, שאחרי השנה הראשונה המטלטלת, אפשר לחיות פה חיים נפלאים, רגועים, מחוסרי דאגות ומלאי הנאות פשוטות.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 11

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה