• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

עצמאות באוסטרליה

עצמאות באוסטרליה

שני ארועים הפוכים במהותם נקשרים בזכרוני ליום העצמאות וגורמים לי לשאול – האם אי פעם אחוש עוצמות כאלו גם כלפי אוסטרליה?

לחגוג את יום העצמאות של ישראל כשאתה חי באוסטרליה זה סוג של אנומליה. מצד אחד, ברור לי איפה השורשים שלי, מה עיצב את מהותי מילדות ועד בגרות ומה מעניין אותי באמת. ישראל תמיד תהיה חלק מכריע ודומיננטי בזהות האישית שלי. מצד שני, ומתוך בחירה, עזבתי את ישראל כדי לחיות כאן, באוסטרליה. המדינה בא אני חי כיום קיבלה אותי בזרועות פתוחות, בחיוך של ממש. לאט לאט אני לומד להכיר אותה, מתוודע אל היתרונות והחסרונות שלה, אל הנופים המיוחדים והחיות המאכלסות אותה. התחברתי לאנשים ולחברה האוסטרלית המיוחדת והרב גונית.

יחד עם זאת, אני לא באמת אוסטרלי, וכנראה שלעולם לא אהיה. באותה נשימה, נהיר לי היום שאני כבר לא ישראלי עם נקודה בסוף, רק ישראלי. מתוך המפגש הזה בין שם לכאן, תוצאה של הגירה ותנועה, צמחה לה הזהות התפוצתית שלי. אני אוס-ראלי, גם וגם, רגל פה – רגל שם. זהות כזו היא לא ממש באמצע, היא פעם יותר ישראלית ופעם יותר אוסטרלית.

הרגש עדיין נקשר לי חזק יותר למולדת. כשמשהו מרגש אותי (מחוץ למשפחה כמובן) זה לרוב קשור לישראל. אז, במולדת הישנה, יום העצמאות היה פעם מאוד מרגש. זיקוקים, חגיגות ומצעדים בטלויזיה, והמעבר החד והמפורסם בין הכאב והשכול של יום הזכרון ליום ציון תקומת ישראל כעם ולאום בארצו המתחדשת. גם לאוסטרליה יש יום זיכרון ANZAC DAY. מי שעוקב אחרי המשדרים בטלויזיה או ביקר באנדרטה המרשימה סמוך למרכז מלבורן, לא יכול שלא לחבק גם את הכאב הזה, של אוסטרליה לבניה. ושוב ההסתייגות. כי הכאב הזה עדיין לא לגמרי שלי, אולי רק קצת.

ביום העצמאות אני נזכר בעיקר בשני ארועים הפוכים שמסמלים לי מדוע עזבתי ומדוע בעצם לעולם לא ממש אתנתק. הראשון הוא מסיבת יום העצמאות בגן של בתי, בשנה בה עזבנו. זה היה השילוב המוכר של צבעי כחול לבן, חגיגה עם גאווה אך גם עם הרבה יותר מקורטוב של עצב. העירוב הזה של הנופלים ושל הקושי לחיות בארץ התבטא בבחירת שיר אחד, שמספר כמה קשה ונורא לחיות בישראל וכמה זה מאתגר, אבל לא נעזוב אותה לעולם. אשתי ואני הבטנו זה בזו וחשבנו אותו הדבר: אנחנו כן עוזבים. קצת הרגשנו אפילו סוג של הקלה. לא רצינו יותר שירים כאלו, אלא משהו שמח.

הארוע השני שעולה בזכרוני מהווה ממש תמונת ראי של המסיבה בגן. היה זה יום הזכרון ואני חייל צעיר בבסיס על גדר המערכת בצפון. לא ממש חייל קרבי – עתודאי אחרי תואר ראשון שחזר לצבא וקבל ‘דרגות שטוחות’ (קמ”א – קצין מקצועי אקדמי) שמשמעותן שאתה על תקן קצין אך לא עשית בה”ד 1. ביום הזכרון עמדנו על חיילי הבסיס, איש איש בתורו, לשמור על הלפיד לזכר הנופלים ועל הדגל. בסך הכל שעה. התנדבתי לעשות את המשמרת של בין הערביים. השעה הזו, האחת והארוכה, שבה הייתי צריך להצדיע עם נשקי לדגל, היתה מאוד מיוחדת. אתה מוצא עצמך חושב על מה חשוב, וכל הדברים שחינכו אותך שהם ראויים ומקומו של הצבא בישראל. הרגשתי לכמה רגעים מיוחד ובעל ערך.

את ההרגשה הזו אינני יודע אם אצליח לשחזר כל עוד אני חי מחוץ לישראל. אני אוהב את החיים כאן, את המדינה החדשה שאימצתי ואימצה אותי. אבל זהו פרק ב’. המהות והרגש החזקים ביותר הם עדיין אלו הראשוניים שחוויתי בחיי הקודמים בארץ. התחושות שננטעות בך בישראל – שיש משהו גדול ממך – האם אי פעם אחוש אותם כאן?

חג עצמאות שמח

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

רן פורת

הקמתי יחד עם חברים טובים את האתר הזה. השלמתי דוקטורט באוניברסיטת מונאש אודות הקהילה הישראלית באוסטרליה, שעתיד לצאת כספר. מלמד באוניברסיטה על ישראל והמזרח התיכון (מונאש), כותב (למשל מעריב). ממייסדי ארגון הגג של הישראלים באוסטרליה אי"א. אזרח אוסטרלי שמח, שתמיד ישאר ישראלי. אבא גאה ל-3 בנות.

מספר פוסטים : 93

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה