• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

רילוקיישן? אמא’לה!

רילוקיישן? אמא’לה!

איך אורזים ילד ותינוקת לסוף העולם? טור ראשון

כשבעלי קיבל הצעת עבודה מפתיעה באוסטרליה, צחקנו לה בפרצוף. אבל אז הבנו שמדובר בהזדמנות של פעם בחיים. רק שלקנות כרטיסי טיסה זה קל, לעלות על המטוס זה כבר משהו אחר. למי יש כח לעשות ריסטרט לחיים? מה אומרים לילדים? ואיך לעזאזל מגדלים אותם בלי סבא וסבתא? מיכל יושאי ובעלה ארזו ילד ותינוקת ועשו רילוקיישן לצד השני של העולם

טור זה מופיע באתר MAKO ומפורסם כאן באישור המחברת

זה התחיל כמו תקציר של ספר: “אישה בת 33 מקבלת הצעה חד-פעמית להרפתקה. כל מי שעשה את זה לפניה מבטיח לה מסע מטלטל ונוקב אל תוך הנפש, שממנו היא לא תשוב לעולם להיות האישה שהייתה. היא נפרדת לכמה שנים מכל מה שהכירה, מהארץ שנולדה בה, ממשפחתה וממכריה – ומצטרפת לבעלה שנוסע לעבוד באוסטרליה, יחד עם ילד קטן ותינוקת”.

מיכל יושאי ובתה
איך הולכים אל חיים חדשים שבהם איש אינו מכיר אותך? מיכל יושאי ובתה
צילום׃  צילום ביתי

כדי להיות מסוגלים להיענות להצעת העבודה המפתיעה שקיבל בעלי, סיכמנו אני והוא שמדובר במשהו שאי אפשר לסרב לו, ושפחד מוות (ופחדנו פחד מוות) הוא לא סיבה לוותר על הזדמנות של פעם בחיים. האמת, בתגובה הראשונית שלנו להצעה, צחקנו לה בפרצוף. כן, בטח, אנחנו. רק לאוסטרליה. לא היה לנו מושג שאוסטרליה היא החלום של חצי מהישראלים עד שהתחלנו לספר על ההצעה שקיבלנו, כחצי בדיחה. כל מה שהיה לנו בראש הוא כמה זה רחוק. סוף העולם דרומה.

איך אומרים שלום למשפחה לכמה שנים טובות (ואיך “מפילים” עליהם בשורה כזאת)?איך מגדלים את  הילדים בלי סבא וסבתא, בלי בני דודים? איך לומדים הכול מההתחלה, כולל הכל? למי בכלל יש כוח לקום מהכיסא ולחולל את השינוי העצום הזה? את הצעצועים מהרצפה בסלון בקושי יש כח להרים בסוף היום. איך הולכים אל חיים חדשים שבהם איש אינו מכיר אותך? כאילו לכולם נמחק הזיכרון, ומכונת החיים האדירה שלך מבצעת RESET על כל מה שהיית אי-פעם. בלי זיכרונות משותפים, בלי חוויות, בלי היסטוריה, בלי קרדיט, בלי נחמה. אבל גם: הזדמנות לדף חלק ונקי. בלי משקעים, בלי טינה. כל מי שרצית להיות אי-פעם, תוכל להיות מעכשיו, להמציא את עצמך מחדש, ואף אחד לא יוכל לעולם להוכיח שלא היית כזה מאז ומעולם.

מתרגלים לחיות עם הגעגועים

להגיד ‘כן’ ולהזמין כרטיסי טיסה לעוד ארבעה חודשים זה דבר אחד. להבין מה קורה זה דבר אחר לגמרי. כשכולם מסביב כבר קלטו, נעצבו, ראו את חייהם ממשיכים, אנחנו לא יכולנו באמת להאמין. אי אפשר לעכל דבר כזה. וכך, מתוך מסך של קהות חושים ומתוך הרבה חומות הגנה מצאנו את עצמנו, מונעים מכוח ההתמדה, אורזים, נפרדים, בוכים ומתנתקים רגשית; מטפלים בביורוקרטיות, מחסלים עניינים, רבים עם חברת הטלפונים, רושמים את הילד לגן ומתחילים ליצור קשרים עם אנשים במלבורן.

החודש האחרון בארץ היה קשה מנשוא. רגל אחת פה ורגל שנייה שם. לא “חיינו על מזוודות”, כי החלטנו שנשלח את חפצינו דרך הים יום אחד לפני הטיסה. אבל הלב, הוא חי על מזוודות. כל רגע מאושר הפך להיות ‘הפעם האחרונה’. כל פגישה הייתה גם פרידה, וכלפינו הופנה גם כעס סמוי, בלתי נשלט. איך אנחנו מעזים לעזוב. דווקא בתקופה פגיעה כל-כך נאלצתי לאמץ לי חזות מברזל, וחוויתי בדידות נוראה: איך אפשר לצפות שינחמו אותי, כשאני בעצם נוטשת את כל מי שאוהב אותי? אבל בסופו של דבר, בשבוע שלקראת המעבר, קיבלנו מבול של אהבה, חיבוק קבוצתי שיעטוף אותנו ויגן עלינו למשך כמה שבועות לפחות. אנחנו מבינים, בבת אחת, ובפעם האחרונה בישראל למשך תקופה ממושכת, משמעות עמוקה מאוד של המילה “בית”.

הדמעות הגיעו רק שעה לפני שיצאנו לשדה התעופה. נפרדנו בבית ההורים, כי לא רצינו סצנות קורעות לב: נדרשנו להציג חזות בוטחת בפני בן השנתיים, שחייו עמדו להתהפך עליו בלי שממש יוכל להתכונן לזה. בת משפחה שמתגוררת בחו”ל אמרה לי בטלפון: “מוזר ככל שיישמע, מתרגלים לחיות עם הגעגועים. ותזכרי חזק: כשתחזרו, החיים ימשיכו איתכם בדיוק מאותה נקודה שהפסיקו. אף אחד לא עומד לשכוח אתכם!”

מרגע הפרידה עצמו יש לי רק תמונות מקוטעות של זיכרון בראש: מזוודות מועמסות, סבא וסבתא בוכים בחניה, חיבוקים, נהג מונית מחכה בסבלנות, מורגל במחזה הזה. ילד נבהל מהבוסטר הלא מוכר במונית הלא-מוכרת ומתחיל לבכות; נכנסים למונית בהקלה מסוימת: זהו, הרגע הכי קשה מאחורינו. ההרפתקה של חיינו מתחילה.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 11

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה