• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

“רילוקיישן?! מה לעזאזל חשבתי לעצמי?”

“רילוקיישן?! מה לעזאזל חשבתי לעצמי?”

כשנחתנו הבנתי דבר אחד: אני רוצה הביתה!

זהו טור שני בסדרה. הוא פורסם באתר MAKO ומופיע כאן באישור המחברת

ברגע שנחתנו פתאום הכל התבהר לי: אני כל כך רחוקה מהבית! אלוהים, מה עשיתי?! תגידו לי שלא באמת עזבתי הכל ובאתי לכאן. אני רוצה להתחרט. אפשר? אני רוצה את הספה שלי, את השמפו המוכר, את העיתון בעברית; בצד השני של העולם מיכל יושאי מרגישה קצת כמו במרכז קליטה

יומיים אחרי שהשארנו הכל מאחור וכעבור 21 שעות טיסה, אנחנו נוחתים במלבורן. בשבילי זה בליינד-דייט עם העיר שבעלי, שהספיק לבקר בה פעמיים, לא הפסיק לדבר בעיניים נוצצות עליה ועל החיים המדהימים שיהיו לנו שם. זו העיר שבה אתחיל את החיים שלי מנקודת ההתחלה. העיר שרחוקה 14 אלף קילומטר מהבית שלי.

הלומה מלילה ללא שינה במטוס, כששנינו עם ילדים בוכים מעייפות על הידיים ובועטים בתיקי היד קדימה בתור לביקורת הדרכונים, אני מנסה למצוא יופי וחן במקום שהגעתי אליו ושלא בדיוק מחייך אליי בחזרה. קבלת הפנים שאנחנו זוכים לה בשדה התעופה לא מרנינה במיוחד, בלשון המעטה, ובהכרה שלי מתחיל להבהב באורות ניאון בוהקים השלט “את כבר לא בבית”. פה את כבר לא יודעת איך לדבר עם אנשים, מה מסתתר מאחורי החיוך שלהם ואיזה חיוך לגייס כדי שיבינו שאת באמת זקוקה לעזרה. את לבד. הגיע הזמן להתחיל לגייס את הכוח הפנימי הזה שדיברו עליו. מעכשיו צריך להתאמץ בשביל כל דבר, כלום כבר לא מובן מאליו.

הטעות הכי גדולה שעשיתי

בנסיעה במונית למלון הדירות, שיהיה ביתנו למשך עשרת השבועות הבאים, אני מנסה לשמור על אופטימיות. כיווני הנסיעה ההפוכים מכניסים אותי לפאניקה, ואני חושבת לעצמי שבחיים, אבל בחיים, לא אצליח לעשות את זה.

 אבל את הבוקס האמיתי בבטן אני חוטפת רק כשאנחנו מגיעים למלון שנמצא בקטע רחוב אפרורי למדי. לא “אירופה”, לא ירוק בעיניים, רק הרבה בטון ושלט של חברה קדישא על אחד המבנים. לאן הגעתי? בבת אחת הכל מתבהר לי ואני מרגישה לכודה בחלום בלהות שאי אפשר להתעורר ממנו: אני כל כך רחוקה מהבית. אלוהים, מה עשיתי?! תגידו לי שלא באמת עזבתי הכל ובאתי לכאן. תגידו לי שהדירה השכורה שלנו בראשון עדיין מחכה לנו, עם כל הרהיטים שלנו. אני רוצה להתחרט. אפשר? רוצה להתעורר מהסיוט הזה, כאן ועכשיו, במיטה שלי, בבית שלי.

מפעם לפעם אני מזכירה לעצמי את הילדים, ושצריך לתת להם תחושת ביטחון, ומתעשתת. אבל אני מרגישה שעשינו טעות חמורה ביותר. ואת הלב שלי לופתת יד קרה ומשתקת שזועקת בלי קול ‘אני רוצה הביתה’. אנחנו נכנסים למלון הדירות. הוא אמנם מהודר למדי, אבל  אני מרגישה שהגעתי למרכז קליטה. מסדרון ארוך כזה עם דלתות אחידות וחסרות זהות, וריח זר – אולי של חומר ניקוי לא מוכר ולא מנחם. ומהצד השני של הדלתות – אנשים שהבית שלהם לא פה. אנחנו נכנסים לדירה, שדווקא מוצאת חן בעיניי מהרגע הראשון, מרווחת מאוד ועם פוטנציאל להיות ביתית. אבל עומד בה ריח שלא עושה לי טוב, וכל האווירה הכללית, בתוספת השפעתו של הלילה הלבן, מכניסה אותי למצב מדוכדך ומבוהל. מצב חירום.

שעה מאוחר יותר אני יוצאת לרחובות, חמושה בעגלת תאומים, כדי לחפש ריח מוכר וארוז בצנצנת, שקצת ייתן לי הרגשה של בית. רק עכשיו אני מבינה – איזה מזל שלא זרקנו שום דבר, ששלחנו הכל במכולה. כל דבר קטן שיביא איתו את הבית אלינו. הדברים הכי מובנים מאליהם כשאתה בבית – מרכך הכביסה, הסבון והשמפו עם הריח המוכר, עיתון, או אפילו סתם עלון פרסומי, בעברית, שנתקלים בו באקראי, המגע המוכר של הספה בגופך המותש, האחיזה המדויקת בספל התה המנחם שתפור למידות כף ידך, משב רוח סתווית בין-ערביים שנושאת איתה זכרונות ילדות, קרן שמש קטיפתית בעורפך  – כל אלה פתאום אינם. ומעל לכל זו הידיעה שהלכו לבלי שוב, למשך זמן רב מאוד.

 MichalY3
הם דווקא מרוצים מהמרחב החדש, אני עוד מעכלת. מיכל וילדיה
צילום׃  צילום ביתי

 דבר אחד בטוח: לא פספסנו

הדימוי של מרכז הקליטה לא נותן לי מנוח. איכשהו נדמה לי שכאילו הייתי פה פעם. או לפחות ראיתי את הסיטואציה הזאת בדיוק: פתאום אני מרגישה שאנחנו אלה ששומעים מוסיקה באמהרית או ברוסית בקולי קולות תוך כדי ספונג’ה. שני ילדים משחקים על הרצפה. בשבילם הכל כרגיל, או שהם מעמידים פנים. הם מתרוצצים במרחב הפתאומי שזכו בו, כמו המרפסת הענקית שיש לנו כאן, או כמו ברחבה של מרכז הקליטה, ומאושרים בו. ואנחנו כאילו בבית. אמא מבשלת, קוראת לכולם לבוא לאכול. אבל זה לא הבית שלנו, ובעיני מיכל שמסתכלת מהצד אנחנו מעוררי רחמים.

ולכל אורך הזמן הזה אני משננת לעצמי מנטרה שמלווה אותי כל חיי: כל ההתחלות קשות. זה בלתי נמנע.

בערך שבוע אחר-כך, על הכביש המהיר בסוף השבוע, בעלי ואני מסתכלים זה בזה וחושבים מחשבה זהה: איזה מזל שעשינו את זה! גם אם יודיעו לנו שחוזרים לארץ ברגע זה, אחרי שהספקנו להיות כאן רק שבוע, היה שווה. במקום להיות כאן יכולנו עכשיו להיות בחיים הקודמים שלנו. רגועים, על מי מנוחות, בלי זעזועים מיותרים. רעים הם לא היו, החיים ההם, זה בטוח – אבל הם היו שגרתיים, חסרי הרפתקאות, ובעיקר כאלה שלא מודעים לחיים האחרים שאנחנו נמצאים בהם ממש עכשיו. איזה סרט מגניב, ואלה החיים שלנו. אנחנו מרגישים קצת כמו בשיר ההוא של רוברט פרוסט, The Road Not Taken, אלא שהפעם אנחנו לא בצד שתוהה אם פספס. לפחות כך אנחנו מאמינים.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

מספר פוסטים : 11

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה