• ברוכים הבאים לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה בע

18 שנה לרצח רבין: “הוא היה ‘האזרח האולטימטיבי’ “

18 שנה לרצח רבין: “הוא היה ‘האזרח האולטימטיבי’ “

מיוחד לאוסראלים: איילת נחמיאס-ורבין עבדה שנים לצד יצחק רבין ועסקה בהנצחת מורשתו. היא מספרת על האדם, המדינאי והפוליטיקאי, על הימים קודם לרצח ואחריו שנחרתו בה עמוק, ועל מורשתו בעיניה.

את איילת הכרתי לפני למעלה מעשור במסגרת פרויקט בו לקחה חלק במרכז פרס לשלום.

הזמן – מעט לאחר רצח רבין. אני, צעירה באמצע שנות העשרים, מרכזת פרויקט אזורי מזרח תיכוני של מנהיגות צעירה: ישראלים, מצרים, ירדנים ופלשתינאים עובדים יחד. מזרח תיכון חדש. עבורי, איילת שהייתה בועדת ההיגוי של הפרויקט ולקחה חלק פעיל בגדילה שלו הייתה בחורה משכמה ומעלה. חזקה, מלאת תשוקה ואהבה לעשיה. פמיניסטית גדולה ומאמינה גדולה. וכשאיילת מאמינה משהו – היא שם. עד הסוף.

במהלך השנים שקדמו לרצח רבין, הייתה איילת אחד מאותם אנשים שעבדו בצמידות לרבין. הכרותה האישית, חוויותיה והעשיה הציבורית שאחרי – הביאו אותי ליצור עימה קשר מחודש, ולבקש ממנה לספר לנו על יצחק רבין, מהמקום הפרטי שלה. מקום שלא רבים מכירים. סיפור מעניין –  והמסר כמו בהרבה סיפורים שלומדים עליהם בספרי ההסטוריה: אם יש חזון, מוכנות לעשות ולהתמיד – הכל אפשרי!

אז, מי זו איילת נחמיאס?

גדלתי בתל אביב כל חיי, דור עשירי בארץ ונינה למייסדי נהלל. מהצד השני משפחתי עלתה מסלוניקי בשנת 1933 מטעמי ציונות. אבי, שנפטר באופן פתאומי לפני 6 שנים צמח כתעשיין (כיום איילת היא יו״ר המפעל שהוא הקים שמייצא, בין היתר, הרבה מאוד לאוסטרליה – ע.א) ואימי צמחה כעיתונאית ועורכת. סבתי הקימה את קפה תמר בתל אביב שהניח את התשתית הפוליטית שלי אפשר כך לומר…. בעיקר בגלל הקרבה לעיתון “דבר” – גדלתי בסביבה של עיתונאים אנשי רוח ופוליטיקאים.

בצבא שירתתי במודיעין ואחרי השחרור נסעתי ללמוד משפטים בירושלים. שם למעשה החלה הפעילות הפוליטית שלי במסגרת תא הסטודנטים של מפלגת העבודה. לפעמים אני שואלת עצמי איך היו מתפתחים חיי אילו הייתי נוסעת לטיול תרמילים במקום לטיול במסלולי הפוליטיקה.. בתא הסטודנטים התמודדתי לראשונה בחיי. אגב, האוניברסיטה העברית באותם ימים הייתה מעוז פוליטי של ממש ובעל חשיבות – הפורום , שזה המקום המרכזי על הר הצופים המה אנשים בעלי מעורבות פוליטית וכמה מהחברויות שנוצרו אז קיימות עד היום (בעיקר עם חברה מהליכוד….). אלה היו ימיה הסוערים של ממשלת שמיר ונהגנו ללכת להפגין מול משרד ראש הממשלה בעד תהליך השלום.

העבודה עם יצחק רבין – תחילת הדרך

 

איילת נחמיאס-ורבין ; צילום זיו קורן

ביום שישי אחד בצהריים, הגיע טלפון מאחד מעוזריו של פואד בן אליעזר שראה אותי בקלטת של מפלגת העבודה שהופצה אז ועסקה בשינוי שיטת הממשל (לצד תהליך השלום זה היה אחד הנושאים הלוהטים אז), ואמר ששמעון שבס רוצה לפגוש אותי . נפגשתי עם שבס שהציע לי לבוא לעבוד איתם ומאותו רגע…..רבין היה עוד במשרד בקריה (רחוב ארניה המיתולוגי) והיה עוד די במדבר הפוליטי – מדובר בספטמבר 1991, ממש לפני ההתמודדות בפריימריז הראשונים אי פעם בינו לבין שמעון פרס. הייתי אחת הסטודנטיות היחידות שתמכו ברבין וסביב ההתמודדות שלו מצאתי את עצמי נואמת בכנסים פוליטיים ומלווה אותו למפגשים בסניפים.

ה 19 בפברואר 1992 היה אחד הימים השמחים ביותר שאני זוכרת בפוליטיקה בוודאי מבחינתי – רבין עבר את ה-40 אחוז שהוא היה צריך כדי להימנע מסיבוב שני ב-600 קולות ….. כלום במושגי בחירות. למחרת היום הגענו איתו לרחוב הירקון 110 (מטה מפלגת העבודה) והתחילה ההתארגנות לבחירות הכלליות שהיו אמורות להתקיים ביוני 1992. תקופה מטורפת….למדתי בירושלים, עבדתי בתל אביב ובכל הארץ .

השאר היסטוריה: רבין ניצח ועברנו לעבוד במשרד ראש הממשלה. התפקיד האחרון שלי בלשכה היה עוזרת ליועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה [לפניו עסקה איילת בפניות ציבור ובמעמד האישה, נושא שהיה מאוד משמעותי מבחינתה כבר אז למרות שהייתה רק בת 22… ע.א].

אלה היו שנים מכוננות בכלל אבל בחיי, בפרספקטיבה של זמן, שם נבנתה התשתית הערכית וגם המעשית שלי, שכן ההתוודעות למסדרונות הממשלה והכנסת בגיל כל כך צעיר היא מאוד משמעותית. זכיתי לשבת בועדות כנסת וועדות ממשלתיות כנציגת משרד ראש הממשלה (קצת לא ייאמן…), ישבתי כחברה בועדות ממשלתיות, כתבתי נאומים לראש הממשלה (תלמידה נאמנה של איתן הבר בעניין זה) והתאפשר לי להיות צופה בחלק מהתהליכים המדיניים ובמעורבות אינטנסיבית בטקס המדהים לחתימת הסכם השלום עם ירדן.

איילת ויצחק רבין  - יום העצמאות 1995

מה היה השיא מבחינתך?

הימים היו ימי העלייה הגדולה מברית המועצות המתפרקת. אני חושבת שהדבר שהכי השפיע עלי היה דווקא המאמצים החברתיים של רבין ושבס ושינוי סדרי העדיפויות הלאומיים. התהליך המדיני והצורך לטפל בנושאים החברתיים היו בראש מעייניהם – מעניין מאוד לחזור לנאומים של רבין (למשל, בכנסת ב 13.7.1992) ולראות כמה היה חשוב לו לעמוד בהבטחותיו (לפני הבחירות הוא התחייב להגיע להסדר עם הפלשתינאים תוך 6-9 חודשים – זה אמנם לקח קצת יותר אבל אני מדברת על העיקרון). גם היום כשאני פוגשת אנשים שפגשנו אז הם נותרו תחת הרושם העצום של עמידתו בהתחייבויות ושל הניסיון לחולל שינוי.

באפריל 1995 עזבתי את משרד ראש הממשלה לטובת סטאז׳ במשרד פרטי בתל אביב. כמה חודשים לפני הרצח כבר התחיל שבס את ההתארגנות ביחד איתנו לבחירות הבאות, שהיו צפוית במחצית הראשונה של 1996; הכל תוך כדי ימי ההסתה הגדולים. הימים האלה באמת נחרטו בראשי. קשה לשכוח את התמונות המחרידות של רבין בכאפייה, רבין במדי אס.אס.. מי שראה את רבין חווה את הפיגועים, ראש ממשלה שלא נרתע מלהגיע בכל פעם לאתרים עצמם, בניגוד לראש הממשלה שהחליף אותו [בנימין נתניהו ע.א], הוא היה מזועזע אבל הקפיד לחזור על מנטרה שנכונה גם היום: נלחמים בטרור כאילו אין תהליך שלום ומנהלים תהליך שלום כאילו אין טרור. עיניו היו פקוחות לגמרי תוך כדי התהליך, הוא הקפיד על הפעימות ועל ההדרגתיות.

הרצח

ואז העצרת. הייתי בקהל, החלטתי לא לעלות על הבמה, רציתי להרגיש את האנשים. הסתובבנו נרגשים מכמות האנשים ומהאהבה והאמונה שהיו שם. ואז…..היריות. כבר היה לי טלפון נייד והתחלתי להתקשר להבין אם זה אמיתי. בבית של הורי קיבלתי טלפון שהודיע לי שזה נגמר, קצת לפני שיצא איתן הבר לעיתונאים.

אני לא אתאר לך את הימים הבאים. עד היום אני לא ממש יודעת איך לתאר את זה. הייתי בעיקר בבית של לאה ויצחק בתל אביב. היה קשה לזוז משם. הם התנהגו בצורה מעוררת השתאות, לא פחות.

הצוות המארגן של העצרות -  יום השנה העשירי כשקלינטון נאם בכיכרהימים שלאחר הרצח: מה שקרה אז – איך את רואה את זה היום? מה שינה הרצח ביחסים האישיים שלך עם משפחת רבין?

הייתי עדיין בעיצומו של הסטאז׳ בימים שאחרי הרצח. קשה לתאר כמה לאה ודליה היו מעורבות בבחינות ההסמכה שלי. קיבלתי כמה הצעות עבודה אחרי שהוסמכתי כעורכת דין, אחת מהן הייתה משבס ומדב לאוטמן שהציעו שאנהל את עמותת “שלום חבר”. מרכז רבין לחקר ישראל היה בשלבי הקמה מאוד ראשוניים; הם הבינו בצדק שחייבים ארגון קטן במקביל שיעסוק כבר אז בהנצחה – מעבר לארגון העצרת השנתית שללא ספק הייתה באותן שנים גולת הכותרת, ארגנו עשרות פרוייקטים נוספים שהתמודדו עם המורשת ועם ההנצחה. זה לא היה טריוויאלי, הארץ הייתה משוסעת באמת.

כשקיבלתי על עצמי את המשימה להיות מנכל עמותת “שלום חבר” זה היה מתוך צורך פנימי לסגור מעגל אבל בעיקר מתוך שותפות עמוקה של קבוצה של אנשים שליוותה את רבין שנים רבות והבינה את המורכבות והקושי שצפויים ללוות את הנצחתו.

במהלך התקופה הזו הרצית בפני חיילים, נוער. בפרספקטיבה של זמן: איך לדעתך חיילים היום – מגיבים כשאת מספרת על רצח רבין – והאם התגובות השתנו לאורך כל השנים האלה?

החוויה הכי חזקה שעברתי באותן שנים ומאז היא המפגש עם אלפי תלמידים בכל הגילאים וחיילים. המפגש בשנים הסמוכות לרצח היה עם צעירים שזוכרים את הלילה ההוא דרך עיני הוריהם. היום אני כבר פוגשת ילדים שנולדו אחרי וזאת משימה שונה בתכלית.

עם בוזי הרצוג

בשנת 2006 קיבלתי ציון לשבח מראש הממשלה על פעילותי בבתי הספר ובקרב חיילים שכן מרכז הכובד של הרצאותי היה תמיד נושא הדמוקרטיה ומורשתו האזרחית והחברתית של יצחק רבין. החיבור לשלום היה תמיד דרך הפריזמה החברתית בעיני – גם היום, לא ניתן יהיה לחולל כאן שינוי חברתי אמיתי מבלי שנגיע להסדר עם הפלשתינאים. בעניין זה אני אוהבת לצטט את יוסי שריד שנוהג לומר שאת השלום אנחנו עושים בשבילנו, לא בשבילם. כמובן שהשליטה על עם אחר בלתי נסבלת בעיני כולנו, אבל הפחד הגדול של חלקנו הוא מההשלכות המתמשכות עלינו.

דליה רבין וטלי ליפקין שחק

עסקת בהנצחתו – מה לדעתך המורשת של רבין, כאדם פרטי וכמדינאי?

שאלת המורשת היא מאוד מעניינת. עבורי, ברור שישנה מורשת ותתפלאי היא לאו דווקא השלום. ברור שהשלום קיים כמרכיב חשוב, אולי הכי חשוב, בכהונתו השניה של רבין כראש ממשלה. אבל בעיני מורשתו של רבין היא הבחירות שלו בחיים והאופן שבו משתרגים חייו בתולדות המדינה. אני אגזים ואומר שרבין היה ״האזרח האולטימטיבי״ – בחירותיו האישיות בחיים הונחו על ידי הצרכים של המדינה. הוא חלם להיות מהנדס מים בגלל ההבנה שמדובר במשאב במחסור, אבל המדינה הייתה צריכה חיילים. הוא נהג לדבר על ימיו כמפקד חטיבת הראל, כימים המכוננים בחייו. הקרבות בדרך לירושלים והאובדן העצום שחווה כאיש מאוד מאוד צעיר, הכתיבו לו את דרכו.

אני נוהגת לומר לבני נוער שאם יש משהו שיצחק רבין היה יכול לומר שהוא מצפה לו היום מצעירים, זו מעורבות אזרחית. לילדים קטנים אני מסבירה שהכוונה היא ליכולת שלהם לעזור לחברים שמתקשים בסביבתם – כך אני רואה את המורשת, אגב גם עם כל ההתבטאויות הקשות יותר שלו, אני חושבת שזהו המסר הכללי של חייו.

היה בו קסם עצום באיש הזה, קל יותר לספר את זה, מאשר לכתוב את זה.

אני חושבת שהבחירה בחיים ציבוריים לא הייתה טריוויאלית בשבילו – כמפקד בצבא כן אבל לא בהכרח כפוליטיקאי (למרות שהוא הבין פוליטיקה מצויין, הוא היה איש ביישן קצת אם כי אהב חברת אנשים ואהב לצחוק – מעניין, לא ?) ועם זאת כשמסתכלים אחורה עד לנאום הר הצופים שנאם מיד לאחר מלחמת ששת הימים ברור ששם הוכרעה תודעתו באשר לחיבור הבלתי נפרד שבין חברה וצבא, מחירה הכבד של המלחמה והחיוניות שבהגעה להסדר מדיני. נכון שלאורך חייו במצבי עימות, לא דווקא המסרים הללו מהנאום ההוא שנחשב עד היום לאחד הנאומים הישראליים החשובים ביותר, צפו ועלו, אבל ללא ספק יש חוט חזק שמקשר בין הנאום הזה לבין כהונתו השניה.

אני חושבת שמה ששקע אצלו באופן החזק ביותר בסוף שנות ה 80 וראשית ה 90 ואף הטריד אותו הוא הצורך לחדול משליטה בעם אחר (שזה היה אחרי 6 שנות כהונה כשר ביטחון, חלקן עוד בלבנון וחלקן בשיא האינתיפאדה) והמחיר של אי הגעה להסדרים מדיניים והשליטה בעם אחר – והוא הבין וחרד מההשפעה של תהליכים אלה על החוסן האזרחי בארץ. אני חושבת שבגלל זהותו המובהקת כאיש צבא לא הבינו עד כמה הוא מוטרד מהנושאים האזרחיים – זוהי המורשת המובהקת של כהונתו השניה – לנהל תהליך מדיני במקביל לירידה לעומקי הבעיות החברתיות בישראל.

איילת, לאה רבין, הילרי קלינטון - ארוע הנצחה ליצחק

אני חושבת שקשה לחוש את השפעת נוער הנרות אם כי צריך לומר שתנועות הנוער החזירו עטרה ליושנה ומספר הילדים הפעילים בהן חזר להיות גדול וכן שעדיין ישנם לא מעט אנשים שמדברים על הבחירות המקצועיות שלהם/בחירות החיים שלהם דרך העיניים של הילדים שהם היו אז, בלילה הנורא ההוא. אבל אם תשאלי אותי, זה לא מספיק. מצד אחד ככל שמתרחקים מהרצח, אנחנו מצליחים לכאוב בצורה פחות דוקרת ובכך מאפשרים שילוב של אנשים שלכאורה נמנים עם המחנה המסית (לאו דווקא הם שהסיתו אבל לא השתיקו – ודי בכך), מצד שני תופעות האלימות וההסתה, פעולות תג מחיר האיומות של נוער הגבעות מעידות שההפנמה, החרטה, ההבנה למחירה של אי הסכמה שמסתיימת ברצח ראש ממשלה – עוד לא איתנו.

למרות שהפסקתי לכהן כמנכל עמותת שלום חבר בשנת 2000-2001 , לא הפסקתי מעולם את מעורבותי הציבורית והפוליטית. אני מכהנת כחברת ועד מנהל במרכז יצחק רבין, הקמתי יחד עם כמה נשות מילואים מופלאות את פורום משפחות המילואימניקים והתמודדתי בשנת 2012 לראשונה בפריימריז של מפלגת העבודה (החלטה קשה ביותר שנושאת מחירים משפחתיים כבדים) כששלושה דברים שמצריכים שינוי מיידי לדעתי היו לב הקמפיין – קידום התהליך המדיני, חיזוק הדמוקרטיה הישראלית בין היתר באמצעות העלאת

אחוז החסימה ומעבר חלקי לבחירות אזוריות והנושא השלישי הוא קידום עסקים קטנים ובינוניים עניין שמתחבר לשוק התעסוקה ומאפייני החברה הישראלית של היום.

ההתמודדות הייתה סוג של סגירת/פתיחת מעגל והיה קשר של ממש בין מה שלמדתי אז במשרד ראש הממשלה לבין השינויים שחלו כאן מאז לבין מה שלדעתי חיוני לעשות כאן בתחומים שונים. שאלתי בקול רם וגלוי שאלה שמטרידה רבים, האם זמננו קצוב…..קצת מפחיד.

נפולת של נמושות” – מה לדעתך היה יצחק אומר היום על העיסוק המחודש בנושא?

כשאני מנתחת את האמירה בדיעבד וגם על הרקע של ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני חושבת שזאת אמירה שנאמרה תחת השפעת הכאב העצום של המלחמה ההיא שהותירה אחריה ארץ פצועה ממש. מצד אחד הרבה אנשים אכן עזבו אחריה ומצד שני הייתה תחושה שחייבים לשקם את עצמנו – לדעתי לא ממש הצלחנו בכך כי את תוצאות המלחמה ההיא, חוסר הקשב של הדרג המדיני לתופי שלום וכו׳ אנחנו חשים עד היום. להערכתי הוא לא היה אומר זאת כך היום אם כי הוא עדיין היה חש שאנחנו חייבים להילחם על המקום הזה, על החברה הישראלית ויש להניח שהוא עדיין לא היה אוהב את העזיבה מצד שני הוא בהחלט לא היה אוהב את מה שהוא רואה כאן.

לסיכום, מה היית רוצה לאמר לקהילה הישראלית פה? מהו הערך שיכול לדעתך להיות לאותם ישראלים שיושבים מחוץ למדינת ישראל מסיבותיהם שלהם – ועדיין אוהבים ורוצים לקחת חלק בעשייה למענה?

שאלות מורכבות.

לחיות בישראל זאת בחירה יומיומית, בודאי למי שיכול היה להרשות לעצמו לחיות במקום אחר . אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי לא מבינה את מי שבוחר לחיות במקומות קלים יותר, נוחים יותר (דודה שלי גרה בלונדון כבר 40 שנה וחייה מאוד חצויים), אבל אני מודה שתחושת הזהות והשייכות שלנו לכאן היא כל כך אבסולוטית שאני מתקשה לדמיין חיים במקום אחר.

המסר העיקרי שלי הוא שאני רואה את החיבור לישראל כדבר חשוב וחיובי ובכל זאת מתקשה להבריח את שליחת הסוכנות מתוכי ולא יכולה להתחמק מהתקווה שיום אחד יוכלו בכל זאת למצוא את מקומם פה. עד אז, כל מי שרואה עצמו כ״פה״ לטובת ישראל (ומותר לבקר אותה גם מהניכר) יתרום בכך לשותפות החיונית כל כך בין ישראל לישראליה בתפוצות.

תגובות

תגובות

Clip to Evernote

קצת על הכותב

ענת אלוני

יועצת בעלת משרד פרסום בוטיק המתמחה בקידום אנשים, מוצרים ומיתוג עסקים. למעלה מעשור, מעורבת ופעילה בעשייה בקרב הקהילה הישראלית. ייעצה בעבר למרכז הישראלי במלבורן, ערוץ הטלווזיה הישראלי באוסטרליה ”My Israel” , פעלה בעיתון הישראלי באוסטרליה בשנותיו הראשונות, וכיום אף מעורבת באתר באספקטים שונים. "מרגישה שבניתי לי חיים מקסימים ואוהבת את מה שאני עושה אבל באותה עת, זוכרת בדיוק איך היו לי השנים הראשונות. בכמה אתגרים ניתקלתי וכמה שאלות היו לי... אני כותבת באתר, חברת מערכת ועורכת, פועלת ועושה למען קידומו בקרב הקהילה הישראלית באוסטרליה ומחוצה לה, ומרכזת את נושא הפרסום באתר. מאושרת שנתנה לי הזכות לקחת חלק ביצירת משהו חדש עבור אחרים שהיה כה חסר, ומברכת על שיש לי מקום לתרום מכישורי בתחומים שבהם אני עוסקת." דוא”ל alonianat@gmail.com טל: 335 227 0421 (למתקשרים מחוץ לאוסטרליה 335 227 421 61 + )

מספר פוסטים : 36

© כל הזכויות שמורות לאוסראלים - אתר הבית לישראלים באוסטרליה

גלול מעלה